מאה שנים של מילים: הניצחון השקט של הספר העברי

יש ניצחונות שאפשר למדוד במספרים, לראות במפות, בכלכלה או בטכנולוגיה. אבל יש ניצחונות נדירים יותר - כאלה שנמדדים בזמן. מאה שנים, למשל.

אני רוצה לדבר על ניצחון עצום. כמעט בלתי נתפס ובלתי סביר. ארבעה דורות של קוראים, כותבים, מו"לים, ספרנים, מוכרי ספרים, מורים, הורים וילדים. מאה שנים של שבוע הספר - חגיגה אחת גדולה ומתמשכת של שפה עתיקה ומתחדשת, שפה שידעה גלות וגאולה, שהיתה כתובה בספרים הרבה לפני שנשמעה ברחובות, והפכה מחדש לשפת חיים.

איזה ניצחון אדיר של רוח, תרבות, של המילה הכתובה. כנגד כל הסיכויים כמעט, מאה שנים שבהן האותיות העבריות, אותיות בנות אלפי שנים, ממשיכות לרקוד על הדף, לשיר, להתווכח, לחלום, להתפלל, לאהוב ולספר לנו סיפורים.

מאה שנים שבהן ילדים פתחו ספר בפעם הראשונה וגילו עולם, שבהן אנשים מצאו נחמה, השראה, ידע, תקווה ואומץ בין כריכות. מאה שנים שבהן הספר העברי המשיך ללוות אותנו בכל מקום שאליו הלכנו.

כשאני מביט בילד שמסתובב היום בין הדוכנים בשבוע הספר, אני חושב על השרשרת האנושית הארוכה שהוא חלק ממנה. כפי שאני חלק משרשרת של כותבים ומו"לים שהחלה בארץ ישראל לפני מאה שנה עם סבי, יצחק טריואקס ז"ל. מאה שנים הן לא רק זמן. הן שורשים שהעמיקו באדמה הזאת דור אחר דור.

הכל התחיל בדוכן אחד. בשנת 1926 הציבה גברת ברכה פלאי, מקימת הוצאת מסדה, את דוכן שבוע הספר הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב.

אני מדמיין אותה שם. מסביבה אנשים בחאקי ובכובעי קסקט, רחוב צעיר בעיר צעירה, ספרים מודפסים בפונט פרנקריהל, ומעל אחד הדוכנים מתנוסס שלט גדול: "למען הספר העברי לא אחשה".

כמה הייתי רוצה לעמוד לצידה. לראות אילו ספרים מכרה, לשמוע אילו ספרים היא המליצה לקרוא ואיזה ספר שינה את חייה. האם דמיינה מה יעבור על העם היהודי ועל המדינה שתוקם כאן במאה השנים הבאות? סבורני שלא. דבר אחד שהיה מדהים אותה יותר מכל הוא העובדה שאנחנו עדיין כאן. שהיריד עדיין מתקיים. שמאה שנים אחרי אותו דוכן ראשון, עשרות אלפי אנשים ממשיכים להגיע לירידי שבוע הספר העברי כדי לפגוש ספרים, לחפש סיפור. הספר העברי נמשך, פעם אחר פעם. כמו עוף החול. ממשיך לחבר בינינו באמצעות הדבר הפשוט והעמוק ביותר: מילים.

כשאנחנו מציינים היום מאה שנים לשבוע הספר, איננו מציינים רק עבר מפואר. אנחנו חוגגים גם עתיד. את הספרים שעוד ייכתבו. את הסופרות והסופרים שעוד לא פרסמו את ספרם הראשון. את הילדים שמסתובבים בין הדוכנים, ואולי יום אחד יהיו היוצרים של הדור הבא. את הקוראות והקוראים שעדיין לא גילו את הספר שישנה את חייהם.

אנחנו חוגגים את האמונה שהסיפור העברי עדיין נכתב. אני מבקש להריע לא רק למאה השנים שעברו, אלא גם למאה השנים הבאות. שנים של יצירה, סקרנות, דמיון. של שפה עברית חיה, בועטת ומתחדשת, ומאמצת את השינויים הטכנולוגיים מבלי לאבד את קסמה.

ביני טריואקס הוא יו״ר התאחדות המוציאים לאור.