בחירות 1996 היו אולי הדרמטיות ביותר שנערכו במדינת ישראל. טרם הבחירות, הנושא המרכזי בסדר היום הלאומי היה הסכמי אוסלו שממשלת רבין חתמה עם אש"ף, תוך ציפייה להביא לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואם לא, לפחות להבטיח הפרדה שתבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעוד בתחילת הדרך שררה בישראל תקווה שערפאת ואנשיו יוכלו לשלוט בערים הפלסטיניות ביד רמה, או במילותיו של רבין "בלי בג"ץ ובלי בצלם", מהר מאוד התברר שהטרור הפלסטיני ממשיך תחת חסותה של הרשות הפלסטינית. האווירה בישראל באותה התקופה היתה של פחד וחרדה, כאשר פיגועי הטרור הפכו לחוויה כמעט יומיומית עבור אזרחי ישראל.
בניגוד לבחירות עבר, הפעם בחרו הישראלים בשני פתקים: אחד עבור מועמד לראשות הממשלה והשני עבור מפלגה. הקשב המרכזי של מערכת הבחירות היה המרוץ לראשות הממשלה בין יו"ר העבודה שמעון פרס בן ה־73 לבין יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בן ה־46. בדומה לבחירות 1992, גם הפעם הוקדמו הבחירות בכמעט חצי שנה. לאחר רצח רבין, מחליפו פרס לא רצה להיבחר בזכות רצח יריבו המר. מנגד, רבים במפלגתו קראו לו לנצל את האווירה ששררה במדינה וללכת לבחירות בזק. לאחר שלא הצליח להביא להתקדמות בזירה המדינית מול סוריה, התרצה פרס והבחירות הוקדמו.
בתחילת הקמפיין ההתחלה נראתה מבטיחה עבור פרס, שסקרים מאמצע פברואר 1996 העניקו לו הובלה בפער של 15% על נתניהו. אולם סדרה של פיגועי טרור שביצעו חמאס והג'יהאד האסלאמי בסוף פברואר-תחילת מארס, שבהם נרצחו 59 ישראלים, הובילו למחיקת הפער בסקרים ל־3% בלבד באמצע מארס - נתון שנשמר עד ליום הבחירות. למרות הקרב הצמוד בסקרים, בסביבת פרס היו בטוחים בניצחונו וקיוו להרדים את מערכת הבחירות. אולם מנגד, נתניהו והליכוד ניצלו את המצב הביטחוני ותקפו את פרס בטענה שהסכמי אוסלו לא הביאו שלום, אלא אלימות וטרור, תוך קביעה שמדיניותו של פרס תוביל לחזרה לגבולות 67', לחלוקת ירושלים ולמסירת רמת הגולן. סיסמאות הבחירות של נתניהו והליכוד, "פרס יחלק את ירושלים" ו"אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס", השפיעו מאוד על ציבור המתלבטים. ואכן, בתום ספירת הקולות התברר שנתניהו עשה את הבלתי ייאמן והדהים עם ניצחון בפער של 1%.
עד היום שוררת הטענה שאם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה מנצח, וכי פרס הפסיד בעיקר בגלל מחאת ערביי ישראל, שנמנעו מלהצביע על רקע מותם של מאה לבנונים בכפר כנא מאש צה"ל במבצע ענבי זעם. אולם הנתונים בשטח מציגים תמונה שונה לחלוטין. ראשית, בעוד הסקרים לפני הרצח הצביעו על שוויון בין רבין לנתניהו, הרי שדווקא פרס נהנה מנקודת פתיחה טובה יותר בעקבות הרצח, כאשר הוביל בפער של יותר מ־30%. לפיכך, לא מופרך לומר שייתכן שרבין היה מפסיד בבחירות בפער גדול אף יותר מפרס, אם היו מתרחשים פיגועי טרור לפני הבחירות כפי שקרה בפברואר ומארס 1996. שנית, בכל הנוגע לתמיכת הציבור הערבי בפרס, הרי שלא רק ששיעור ההצבעה בקרבם עלה במידה ניכרת לעומת בחירות 1992 (מ־70% ל־78%, כאשר פרס זכה ב־95% מהקולות), אלא שמספר הערבים שנמנעו בבחירות עמד על 20 אלף, בעוד נתניהו ניצח ברוב של 30 אלף קולות.
לסיכום, בחירות 1996 המחישו היטב את אי־שביעות רצונו של הציבור היהודי, ש־56% ממנו הצביע עבור נתניהו, ממדיניות אוסלו שהובילו רבין ופרס. המדהים הוא שגם לאחר שלושה עשורים, הטרור הפלסטיני של חמאס עדיין מהווה את הנושא המרכזי בסדר היום הישראלי, ושנתניהו נותר השחקן המרכזי בפוליטיקה הישראלית.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו