בחירות 1992 ייזכרו בהיסטוריה הפוליטית הישראלית כמהפך השני, שבו אזרחי ישראל קיוו לשינוי סדר העדיפויות הלאומי.
טרם הבחירות, הכלכלה הישראלית קרטעה עם 11.5% אבטלה, התהליך המדיני שהחל לאחר ועידת מדריד היה תקוע, ויחסי ישראל־ארה"ב היו בשפל המדרגה, על רקע סירובו של ממשל בוש האב להעניק לישראל אישור ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולר, שהיו נחוצים לקליטת העלייה ההמונית ממדינות בריה"מ לשעבר, כל עוד ישראל תסרב להפסיק את הבנייה בשטחים.
אך הנושא המרכזי על סדר היום הלאומי היה הטרור הפלסטיני שהיכה בערי ישראל, ושהוביל לערעור תחושת הביטחון של האזרחים ולהגברת רצונם להתנתק מהפלסטינים.
הבחירות בכלל היו אמורות להתקיים בנובמבר 1992, אך הן הוקדמו ליוני, לאחר שממשלתו של יצחק שמיר נותרה ללא רוב קואליציוני עקב פרישתן מהממשלה של מפלגות התחיה ומולדת, שהתנגדו להתקדמות תהליך השלום ולשיחות בוושינגטון בין ישראל למשלחת הירדנית־פלסטינית.
עבור מפלגת העבודה - שישבה באופוזיציה מאז 1990, בגלל "התרגיל המסריח" של שמעון פרס להפלת ממשלת האחדות עם הליכוד ולהקמת ממשלה בראשותו - בחירות 1992 היוו הזדמנות פז לחזור לשלטון.
לאחר 15 שנים תחת שלטונו הבלתי מעורער של פרס, שהציבור הישראלי ראה בו איש שמאל ותרן, יצחק רבין, שנתפס כביטחוניסט קשוח, הצליח לחזור ולהוביל את המפלגה. שינוי זה סייע רבות לעבודה בקרב מול הליכוד על הנהגת המדינה.
בעוד באמצע ינואר 1992 הליכוד הוביל בסקרים על העבודה בראשות פרס, 39 מול 38 מנדטים, וגוש הימין זכה לרוב של 66 מול 54 לשמאל - לאחר בחירתו של רבין חל מהפך. באמצע אפריל העבודה כבר זכתה לתשעה מנדטים יותר מהליכוד, 44 מול 35, ובין הגושים נרשם שוויון. לכולם היה ברור שהעבודה תסיים ראשונה, והשאלה המרכזית היתה מה יהיה המאזן בין הגושים, ואם רבין והעבודה יוכלו להרכיב ממשלה ללא צורך בממשלת אחדות עם הליכוד.
במטרה לקבל את תמיכתם של מצביעי הימין הרך, רבין פנה בקמפיין הבחירות שלו לזרם המרכזי של החברה הישראלית. הוא חזר על התנגדותו הנחרצת להקמת מדינה פלסטינית ולמו"מ עם אש"ף, והצהיר שהוא תומך באוטונומיה מוגבלת לפלסטינים בשטחים. בעוד בליכוד טענו שיו"ש היא חלק בלתי נפרד מישראל - רבין עשה הבחנה בין התנחלויות ביטחוניות, כגון בבקעת הירדן ובגוש עציון, להתנחלויות פוליטיות, והתחייב לשים קץ להמשך הזרמת הכספים לבנייתן, לטובת יצירת מקומות עבודה בפריפריה.
תוצאות הבחירות הראו שהאסטרטגיה של העבודה הצליחה: היא גברה ללא קושי על הליכוד, 44 מנדטים מול 32. 36% מהציבור היהודי הצביעו עבורה, וביניהם 47% מקרב ציבור העולים שהצביעו לראשונה לכנסת, לצד תמיכה של 20% בציבור הערבי - נתון השקול ליותר משני מנדטים. אך בקרב המרכזי בין הגושים התחוללה דרמה של ממש, כשהעבודה ומרצ, יחד עם המפלגות הערביות חד"ש ומד"ע, שקיבלו אז יחד חמישה מנדטים בלבד, זכו יחד ברוב של 61 מנדטים. למעשה, נמנע תיקו בין הגושים לאחר שלמפלגת התחיה חסרו 7,300 קולות בלבד כדי לעבור את אחוז החסימה, שעלה מ־1% ל־1.5% בבחירות 1992.
לסיכום, המהפך שהתחולל בבחירות 1992 סימל בזמנו את המיאוס של הזרם המרכזי בחברה הישראלית משלטון הליכוד וממדיניות ממשלת שמיר. סיסמת הבחירות של מפלגת העבודה, "ישראל מחכה לרבין", נראתה כנבואה שהגשימה את עצמה בעיני רבים, שקיוו שרבין ישנה את סדר העדיפויות הלאומי. אך אף על פי שנראה היה שהעבודה עשויה להישאר לשלטון שנים רבות - המציאות הוכיחה לנו כמה שברירית היא הפוליטיקה הישראלית, בדיוק כמו שלושה עשורים לאחר מכן.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה,ומחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו