לא קבלני קולות של השמאל: החברה הערבית לא זקוקה לאפוטרופוסים

בשבועות האחרונים מתנהל במרחב הפוליטי ויכוח עז, שקשה להגדיר אותו כדיון ענייני. מדובר בניסיון פטרוני לקבוע לחמישית מאזרחי המדינה כיצד לחשוב ומה להצביע. הנושא הוא: כדאיות החייאתה מחדש של הרשימה המשותפת כרשימה טכנית, על כל מרכיביה.

מה שמרתק, ואולי בעיקר מקומם, בתופעה הזו הוא העובדה שהוויכוח אינו מתלהט בתוככי המרחב הפוליטי הערבי, אלא דווקא בקרב אנשי השמאל הציוני. אותם מובילי דעות, אנשי תקשורת ופוליטיקאים יהודים המנסים להפעיל שופרות בשפה הערבית, ושכנעו את עצמם בצדקנותם המוכרת כי איחוד מחודש של המפלגות הערביות הוא מהלך שגוי.

לשיטתם הפטרונית, רשימה משותפת כזו עלולה לפגוע או למנוע את הגשמת המטרה שחרטו על דגלם: החלפת הקואליציה הנוכחית והדחתו של בנימין נתניהו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, המתרחש בקרב מי שרואים את עצמם כאדריכלי הגוש להחלפת השלטון, מעורר תמיהה עמוקה ושאט נפש. תהיתי ביני לבין עצמי מה לאנשי השמאל והימין המעוניינים להקים את הממשלה הבאה ולרצונו של המיעוט הערבי להתאחד, להניח בצד מחלוקות פנימיות ולהקים רשימה שתעניק לו ייצוג אותנטי, עצמאי ורחב?

התשובה לכך פשוטה וכואבת ומזכירה את התנהלות השמאל הציוני שמעולם לא זנח את שאיפותיו לשלוט בקול הערבי. שהרי מימי הקמת המדינה מפלגות השמאל ראו בחברה הערבית לא יותר מאשר "בנק קולות" נוח, נכס אלקטורלי פרטי שנזכרים בקיומו לקראת פתיחת הקלפיות.

בעבר הרחוק אותם מנהיגים אף הקימו מפלגות לוויין ערביות כדי לשמר את השליטה המפא"יניקית הזו, אלא שהעידן ההוא תם, נשלם וחלף מן העולם.

הניסיון של השמאל להנדס את המערכת הפוליטית הערבית כדי לשרת את צורכי הבלוק הוא ביטוי לפטרנליזם ישן, מאוס ומתנשא. החברה הערבית היא שחקן עצמאי

ההיסטוריה הפוליטית של החברה הערבית בישראל ידעה חלוקה ברורה: מצד אחד עמדו אלו שהונעו מאינטרסים אישיים, לצד עסקנים פוליטיים במפלגות ציוניות שהיו חלק מהשלטון, הפיקו מכך רווחים ושימשו כמתווכים בין הממסד לציבור.

בתקופות השיא, בבחירות 1992, המנגנונים האלו הצליחו להביא לכך שרוב של 52% מהמצביעים הערבים נתנו את קולם למפלגות ציוניות, כאשר מפלגת העבודה לבדה גרפה כ־20% מקולותיהם. מן העבר השני ניצב הציבור שמעולם לא העלה על דעתו להצביע למפלגה ציונית, מתוך תפיסה אידיאולוגית עמוקה וגאה.

בעשורים האחרונים המפה השתנתה. השמאל מסרב להפנים שהחלק הלאומי הלך וגדל, עד שהגיע ב־2020 לשיא מוחץ של 88% תמיכה במפלגות הערביות. במקביל, מצביעי המפלגות הציוניות הערבים התרסקו למספרים מזעריים וזניחים. הציבור הערבי עבר תהליך בלתי הפיך של התפכחות פוליטית ובגרות אזרחית ואינו זקוק עוד לאפוטרופוסים שיסבירו לו מה נכון עבורו.

הניסיון להנדס את המערכת הפוליטית הערבית, ולהכתיב לה איחוד או פיצול כדי לשרת את צורכי הבלוק, הוא ביטוי לפטרנליזם ישן, מאוס ומתנשא. אם גוש השינוי חפץ במהפך שלטוני, שישקיע בהבאת קולות מבית ויפסיק לחנך את המצביע הערבי. החברה הערבית היא שחקן עצמאי, חובתה לדאוג לעצמה גם כשהיא יודעת שהיא אופוזיציה.