הנטל הייחודי והשחיקה המתמשכת של החייל הישראלי

סקירה היסטורית חושפת תמונה מרתקת שמראה כי בניגוד לאינטואיציה - הלוחמה המודרנית הפכה את החיילים לעמוסים יותר מבעבר. צה"ל מוביל את הטבלה בפער ניכר. התופעה התחדדה עוד יותר מאז 7 באוקטובר 2023, כאשר חיילי צה"ל שירתו מאות ימים בלחימה.

במונחים של ניסיון קרבי מצטבר, הלוחם הישראלי ניצב בראש ההיררכיה העולמית, בעיקר בשל המשך הלחימה במסגרת שירות המילואים. מעטים מאוד בעולם המערבי מחזיקים בניסיון מבצעי הנפרש על פני 20 שנה בעצימות כה עקבית.

אבל לא רק לוחמי המילואים חווים את הנטל הכבד. את ליל הסדר האחרון זכיתי לבלות בכפר קאוזה שבדרום לבנון, חודש וחצי לפני שרס"ן איתמר ספיר הי"ד נפל בדיוק באותו מקום. ביחד איתי היה קצין בקבע שחזר לצבא רק כמה חודשים לפני 7 באוקטובר. הוא כמעט לא ראה את אשתו מתחילת המלחמה ובטח לא חשב שיידרש לעצימות כזו של לחימה. לעומת לוחמי המילואים, שלהם המדינה לפחות מנסה לסייע, אנשי הקבע לא מקבלים תגמולים מיוחדים על כך שהם נלחמים באינטנסיביות של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

בעבר לוחמים היו עשויים לשרת במשך עשורים, אך רוב מוחלט של זמנם הוקדש לצעידות, לאימונים ולשעמום המייסר של ההמתנה. ימי קרב ממשיים היו נדירים, ולעיתים התרחשו רק פעמים בודדות בשנה.

עם התקדמות הטכנולוגיה, המרחק הגיאוגרפי בין הקרבות הצטמצם, והלחימה הפכה צפופה ואינטנסיבית הרבה יותר. מלחמת וייטנאם סימנה נקודת מפנה דרמטית, בעיקר בזכות כניסת המסוק לשדה הקרב. לפתע, חייל חי"ר אמריקני חווה כ־240 ימי לחימה בשנה אחת. לשם השוואה, החייל המערבי הממוצע במלחמת העולם השנייה חווה כ־40 ימי לחימה ממשיים בלבד לאורך כל המלחמה.

חיילי הסדיר אולי לא משרתים ארבע שנים ברציפות כמו החיילים הסובייטים בשנת 1942, אך הם חווים ימי לחימה בעצימות גבוהה לאורך פרקי זמן רבים מהם בהרבה.

כמילואימניק, מתוך קרוב ל־500 ימי מילואים שביצעתי מ־7 באוקטובר, קרוב ל־400 הוגדרו כימי לחימה. חיילי הסדיר לחמו הרבה מעבר לכך בשלל זירות. הם אלו שנשלחו לחוד החנית בקרבות החזית, ויידרשו למקומות שבהם יש צורך ביכולות פיזיות גבוהות יותר, או במיומנות גבוהה יותר באמצעי לחימה מיוחדים.

אך חשוב לזכור כי היתרון שיש לחיילי הסדיר בכושר גופני גבוה יותר והתאוששות פיזית מהירה לא יכול לפצות על הקושי בוויסות הרגשי הפחות מפותח. המתחרים בתחרות הזו, שאף אחד לא ביקש להשתתף בה, הם האוקראינים והרוסים.

החייל האוקראיני שירת גם הוא מאות ימים בלחימה, אך שם כבר הפנימו את חשיבותם של סבבי מנוחה ארוכים ושליחת לוחמים לעבר העורף. כמו כן, בעוד שחייל באוקראינה עשוי להתמודד עם תנאים פיזיים קשים יותר כמו חורף קפוא או ארטילריה כבדה, החייל הישראלי מתמודד עם סוג אחר של תשישות: המעבר הבלתי פוסק בין אפס למאה במסגרת שירות המילואים.

ברוב הצבאות הלוחמים נשלחים להילחם בחזית רחוקה, ובסופה הם שבים למציאות המנותקת מהמלחמה. אצל הישראלים קו החזית והעורף חופפים. המעברים התכופים בין לחימה אינטנסיבית לשגרת החיים האזרחית כמעט שאינם מותירים מרחב לעיבוד נפשי. הדבר הופך את השחיקה בצה"ל לייחודית בהיסטוריה הצבאית.

זהו חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית והחוסן הלאומי, שמצליח לשמור על מוטיבציה גבוהה. אבל זו גם הסיבה שהשחיקה של החייל הישראלי – סדיר, קבע או מילואים – היא גדולה יותר, והחברה הישראלית כולה תזדקק לזמן רב להתמודד עימה.