האשליה התנפצה: הימין לא תלוי בחרדים - אלא להפך

הודעתו של מנהיגה הרוחני של יהדות התורה, הרב דוד לנדו, כי יש לפעול לפיזור הכנסת וכי אין לו עוד אמון בנתניהו, היא אמירה בעלת השלכות פוליטיות משמעותיות. לא רק בנוגע להקדמת הבחירות, אלא מפני שהיא באמת עשויה להוביל לסיום הברית בין הימין לחרדים.

אלא שזו עשויה להוביל לדחיקתם אל מחוץ לקואליציה למשך שנים רבות, בעיקר על רקע דרישת המפלגות החרדיות להמשיך בסטטוס קוו בכל הנוגע לגיוסם של צעירים חרדים לצה"ל.

רבים בציבור הישראלי הורגלו שלא ניתן להקים ממשלה ללא המפלגות החרדיות, ושלציבור החרדי יש כוח עצום ביחס לגודלו באוכלוסייה. ההיסטוריה הפוליטית בישראל מלמדת שמאז בחירות 1992, בין שהימין ניצח בבחירות ובין שהמרכז־שמאל - המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, היו ברוב המקרים חלק מרכזי מהקואליציה.

לאחר בחירות 1992 וניצחונה הגדול של מפלגת העבודה בראשות רבין, הוקמה ממשלת מרכז־שמאל עם ש"ס, שהיתה אז הכוח העולה בקרב הציבור החרדי. למרות החיבור הפחות טבעי עם ש"ס, מפלגה שמייצגת את האוכלוסייה החרדית של עדות המזרח, שאנשיה גם אז נטו בבירור לצד הימני של המפה הפוליטית, החליט רבין לצרפה לקואליציה כדי לגשר על הפער בין העבודה למגזרים שייצגה ש"ס.

הרומן בין העבודה לש"ס הסתיים כעבור שנה עם פרישתו של דרעי מהממשלה לאחר כתב האישום כנגדו, ופסיקת בג"ץ שעל רבין לפטרו מהממשלה, דבר שהיה בין היתר נוח לש"ס על רקע תחילתו של תהליך אוסלו, מהלך שהיה בניגוד לדעת הקהל בחברה החרדית, שכאמור נוטה ימינה.

לאחר בחירות 1999 התחדש הרומן בין מפלגת העבודה לחרדים, כאשר אהוד ברק צירף לממשלתו את ש"ס ויהדות התורה, מתוך ציפייה שעימן יהיה לו קל לשמור על ממשלה יציבה בזמן שהוא יוכל להתקדם בתהליך המדיני עם הפלסטינים.

אולם גם כאן השותפות לא החזיקה מעמד: יהדות התורה פרשה לאחר שברק התיר לחברת החשמל להעביר משחן במהלך השבת, וש"ס פרשו בעקבות החלטתו ללכת לוועידת קמפ דיוויד. בהמשך ש"ס ויהדות התורה נותרו מחוץ לממשלה ברוב תקופת שלטונו של שרון בשנים 2006-2001, אולם מאז הקמת ממשלת אולמרט ולאחריה בתקופת ממשלות נתניהו (פרט לממשלתו השלישית בשנים 2015-2013), הן חזרו להיות פקטור משמעותי בקואליציה.

למעשה, מאז בחירות 2015, המפלגות החרדיות, שבבחירות האחרונות זכו יחדיו ב־18 מנדטים ולמעשה כמעט הכפילו את כוחן לעומת לפני שלושה עשורים, מהוות חלק בלתי נפרד מגוש נתניהו.

אולם נראה שטבח 7 באוקטובר 2023 שינה את כל מה שהכרנו בכל הנוגע למפלגות החרדיות ולמקומן במערכת הפוליטית הישראלית. טרם מתקפת הטרור של חמאס, כאשר בציבור הישראלי ובהנהגתו חיו באשליה שניתן להמשיך להכיל את איראן ושאר ארגוני הפרוקסי שלה שהמשיכו להתחמש עד ליום פקודה, עוד ניתן היה להמשיך להתעלם מסוגיית גיוס החרדים, סוגיה שכלל לא תפסה את הקשב הציבורי.

אך בעידן פוסט 7 באוקטובר והמלחמה שמתנהלת כבר שנתיים וחצי, לכל ברור שהסטטוס־קוו חייב להשתנות. בזמן שבצה"ל קוראים לגיוס חרדים כדי להגדיל את מערך הלחימה ולהקל על משרתי המילואים שקורסים תחת העומס, הזרם המרכזי של החברה הישראלית אינו סובל עוד את ההתנהלות המקוממת של ההנהגה החרדית.

לסיכום, 7 באוקטובר יכול היה לשמש עבור ההנהגה החרדית עילה לקרוא לציבור שלה לשאת בנטל.

במקום לקרוא לצעירי המגזר החרדי להתגייס, בחרו דרעי, גולדקנופף וגפני שלא לעשות זאת. הזרם המרכזי של החברה הישראלית לא מוכן לסבול עוד את ההתנהלות השערורייתית הזו, ולכן לא מן הנמנע שלאחר בחירות 2026 המפלגות החרדיות יכירו מקרוב את ספסלי האופוזיציה עד שישנו כיוון.

ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באונ' דרום וויילס בבריטניה, מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"