הקלף של נתניהו? ישראל מחכה לדחלאן

השבוע נחשף דבר קיומה של פגישה חשאית בין ראש שב"כ דוד זיני לבין מוחמד דחלאן, לשעבר מבכירי פת"ח וראש מנגנוני הביטחון המסכל ברצועת עזה.

בעיניים ישראליות, הפגישה מטלטלת: דחלאן שוהה באמירויות כבר כמעט שני עשורים ומשמש יועץ ביטחוני בכמה מדינות בעולם, אך מעולם לא עזב באמת את השטח ואת הרצועה. הוא שולט מרחוק במתרחש באמצעות רשת ענפה של עמותות, ארגוני סיוע ומנגנונים כלכליים אדירים, ממשיך להנשים ולתפעל מוקדי כוח ברצועת עזה ובשטחי הרשות הפלסטינית.

מבעל הבית בעזה ליועץ באבו דאבי: מיהו מוחמד דחלאן? >>

דחלאן ידוע כאויב מר ובלתי מתפשר של שלטון חמאס, ומנגד - מתנגד נחרצות להמשך אחיזתו בשלטון של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), שמנסה להכשיר את הקרקע להעברת השרביט לבנו, יאסר עבאס, שיירש ממנו את השלטון.

הפגישה הזו, שקרוב לוודאי הודלפה במכוון על ידי גורמים ישראליים, כדי לאותת לאבו מאזן ולבכירי הרשות הפלסטינית ולהעביר להם מסר, לא היתה שיחת נימוסין, ועסקה בליבת האקטואליה הבוערת ובעתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים.

נראה כי ראש שב"כ, הפועל כאן כשליחו ואיש סודו של רה"מ בנימין נתניהו, בוחן ברצינות, ואולי בשותפות עם ממשל טראמפ, את האפשרות לסלול עבור דחלאן את הדרך חזרה למרכז הבמה ברצועת עזה, ואולי אף בגדה. אלא שהפעם, התוכנית אינה לשלב אותו כחלק אינטגרלי מפת"ח הישן והמושחת, אלא להציבו כאלטרנטיבה מנהיגותית ושלטונית חריפה, וכחלק מיצירת משוואה חדשה לחלוטין מול הנהגת הרשות המקרטעת ברמאללה.

מיקום גיאו-פוליטי

הנקודה המעניינת והחשובה ביותר בפרשה זו אינה עצם המפגש, אלא המיקום הגיאו־פוליטי שלו - איחוד האמירויות. אבו דאבי, במיוחד עקב העובדה שסיכויי הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה קטנים מיום ליום, ממצבת את עצמה בשנים האחרונות כשחקן מפתח קריטי וכציר תיווך מרכזי בין ישראל לבין העולם הערבי. אבו דאבי מחזיקה בקשרים ביטחוניים הדוקים עם ישראל, וישראל, באמצעות פטרונותה על מוחמד דחלאן, מחזיקה יכולת להניע ולהשפיע על שני מהלכים אסטרטגיים דרמטיים.

המהלך הראשון והדחוף ביותר הוא הצורך האקוטי במציאת הנהגה פלסטינית חדשה, בעלת יכולת להנהיג ולהשפיע ובעלת לגיטימציה בציבוריות הפלסטינית, שתצליח להצעיד את הרשות הפלסטינית לרפורמות שלטוניות ופרגמטית אל מול חמאס. ישראל והציר הערבי, הנמצא בתיאום מלא עימה, לא יכולים לנהל שיח או להפקיד בידיו שליטה כלשהי. המהלך השני הוא בנייה מחדש של האמון המרוסק בין ישראל לבין מנגנוני השלטון הפלסטיניים העתידיים והידוק התיאום המדיני והביטחוני, שינוהל תחת פיקוח של האמירויות. האמון עשוי לייצב את השטח בטווח הקצר, ולהוות בסיס איתן להנעת תהליך מדיני אזורי נרחב בעתיד.

בסופו של דבר, פתיחת "ערוץ דחלאן" דרך המפרץ מוכיחה כי בישראל מבינים ומפנימים היטב שהפתרונות הישנים, בוודאי הפתרונות הצבאיים והביטחוניים, קרסו. השאלה עכשיו היא אם הקלף האמירותי ישנה את חוקי המשחק.