צפון כזה ששומעים בחדשות

‏זה התחיל בכלל בדו־שיח נהנתני אגב גלישה באינסטגרם.

אני אמרתי: יואו, איזו עגלת קפה יפה! והיא אמרה: נכון! איפה זה? ואני נקבתי בשם של יישוב בצפון, ואז שנינו אמרנו: זה בצפון.

וישר עברנו לנושא אחר.

וזה היה, צריך לומר, צפון כזה ששומעים בחדשות, ובדרך כלל בצמוד למילה כטב"ם. שנינו הבנו שאנחנו לא הולכים להיות שם בשבוע הקרוב, וחזרנו לשגרתנו. מה היא שגרתנו? שגרת חיים רגילה לחלוטין, מעורבת בקצת חרדה מהבאות והרבה לא נודע וסימני שאלה על טיסות עתידיות.

אבל בזה העניין מסתיים. החיים שאנו מנהלים הם חיים רגילים לחלוטין. אנו עובדים וחוגגים, נחלים ונרפאים, חיים וקיימים.

כזה הוא המצב מאותו בוקר חג שבו הודיעו על הפסקת האש. בתוך דקה וחצי שבו החיים למסלולם הרגיל, ובתוך ארבע דקות התחילה לפעול במלוא עוזה מערכת ההשכחה ההגנתית, זו שגורמת לנו לזכור במעומעם ובמעורפל שפעם היה כאן משהו שגרם לנו לרוץ לממ"ד ולמקלט.

אנחנו אפילו לא לגמרי זוכרים מהו.

הגוף זוכר ויזכור היטב בכל פעם שהוא יטורגר. כלומר, כשהוא שומע פתאום רעש של אופנוע הוא נזכר מייד, אבל ממש רק לרגע, ומייד שוכח.

כבר היום כשאנחנו מנסים להיזכר במשהו שכרוך במלחמה אנחנו מתבלבלים בין המלחמה הזאת למלחמה הקודמת, בין האריה ללביא ולמלחמה הגדולה בעזה, והכל מתערבב. הנפש רוצה רגיעה. הנפש רוצה ימים רגילים. הנפש לא רוצה לזכור. וזאת בעיה.

זאת בעיה, מפני שמבחינת כל כך הרבה ישראלים שגרים בסמוך לגבול, המצב הוא עדיין בדיוק אותו הדבר! וזה ‏לא יכול להיות כך.

הפער הזה הוא לא נורמלי, והוא לא יכול להתקיים. אני מקבל את זה שבזמן המלחמה עם איראן היו מקומות מטווחים יותר ומטווחים פחות (אני בעיקר מקבל את זה כי חייתי במקום מטווח פחות, אבל לא משנה), אני מבין שאין דין הטראומה של תושב רמת גן לטראומה של תושב שדרות וירושלים.

אלה הבדלים שניתן לחיות איתם. אבל המצב הנוכחי, שלפיו רוב המדינה מנהלת חיים רגילים לגמרי, הכוללים שיפוץ בתים, ניתוחים אלקטיביים, הסבות מקצוע ונסיעות לחו"ל, ואילו תושבי הצפון נמצאים בדיוק באותה שגרת מלחמה שבה היו שרויים כולם עד לפני רגע ונחלצו ממנה - זהו מצב לא נורמלי.

אני מכיר את התירוץ הנדוש: ככה זה כבר 70 שנה ויותר. המצב מעולם לא היה כל כך מוצלח, אבל עכשיו, כשההבדלים כל כך חדים, זה כאילו חלק יצאו מהממ"ד וחלק עדיין לא - וזה זועק לשמיים.

מה צריך לקרות? לא יודע.

לדאוג שזה יישאר על סדר היום. לפצות בגדול. להשבית כמה מערכות קולקטיביות, ולו לשם הסמליות שבעניין.

אה, ויש עוד דרך ליצור שוויון: לדאוג שהצפון לא יטווח. אני בטוח שזה נעשה, ולוואי שזה כבר יצליח.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להמשיך לנצח בשגרת האפליה הזו.