מלכודת "רק לא ביבי"

1. האסטרטגיה המסתמנת מצד האופוזיציה ממסמסת את הבדלי הגישות המדיניות. מבחינתה "כולם ימין", שהרי "ליכודניק אמיתי בוחר בנט". ממש לא. ה"ליכודניקים" הללו עלולים להצביע לממשלה שחבריה תומכים בהקמת מדינה פלסטינית על גב ההר, בגובה של כ־900 מטר ממרכזי האוכלוסייה של ישראל. ישות ערבית עצמאית בארץ ישראל המערבית תהיה "עזה על סטרואידים".

2. בימים האחרונים פגשתי איש עסקים מאוד מצליח שלדבריו בוחר באיזנקוט. אין ברירה, אמר, אלא להקים מדינה פלסטינית, אחרת נמשיך להקיז האחד את דמו של השני. האם איזנקוט תומך ברעיון, שאלתי. בן שיחי ענה-התחמק; אולי לא רצה לסמן את מנהיגו, שהרי "כולם ימין". כיצד הוא מתכוון לשמור עלינו בשפלה ובמישור החוף, בזמן שלמעלה בהר מתארגנת מדינת טרור? אנחנו חזקים, אמר, והפחד יועץ רע.

אמרתי שלא מדובר בפחד, אלא בחוסר אמון באויב. הקורא את אמנת חמאס ואמנת פת"ח רואה הבדלים בניסוח, אך המטרה שווה: השמדת ישראל. מה השתנה מאז הסכמי אוסלו? דווקא אחרי 7 באוקטובר, הפלסטינים שינו את עורם? בן שיחי דיבר בתיעוב על בן גביר וסמוטריץ', אבל עיניו אורו כשהזכיר את מרואן ברגותי כמחליפו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), וכמי שיחתום על חוזה שלום. ברגותי מרצה בכלא חמישה מאסרי עולם על רצח ופציעה של לא מעט ישראלים. עולם הפוך: היהודי רואה באחיו אויב, ובאויבו - אח.

לא הספקתי לשאול כיצד יפתור את שאלת ירושלים, האם יסכים לחצות את העיר העתיקה לשתי בירות? אני משער שמבחינתו, אם מה שהוא מדמה לשלום יהיה תלוי בזה, התשובה חיובית. אבל השיחה נגמרה בקביעתו שאם אינני בוטח בפלסטינים, הוא אינו בוטח בי.

3. וכך, חזרנו לשאלה המעייפת היחידה שעליה נסבות גם הבחירות הנוכחיות: כן ביבי, לא ביבי. "ביבי" כמסמן של המסומן הגדול: תיעובן של קבוצות סוציו־אקונומיות מעוטות יכולת אבל עם ניתוח מציאות בריא לאין שיעור משל בן שיחי המצליח. החיבור המחייב כלפי המסורת היהודית וראיית החרדים כאחינו.

4. ערב חג מתן תורה, זכותה של מדינת היהודים היא בתמיכתה בעולם התורה ובשגשוגו חסר התקדים מבחינה היסטורית. התהליכים העוברים על החברה החרדית ביחס להשתלבותה בחברה הישראלית הם משמעותיים, אבל איטיים. התרגלנו ל"שלום עכשיו", "ניצחון עכשיו" ו"להחזיר את כולם הביתה עכשיו", ולכן קשה לדבר על סבלנות כלפי תהליכים חברתיים, במיוחד בחברות אולטרה־שמרניות שבהן השינויים מתרחשים באיטיות.

חוק הגיוס המונח על סדר יומה של הכנסת מדבר על התחייבות לגיוס יותר מ־30 אלף צעירים חרדים בארבע השנים הראשונות להחלת החוק. ביחד עם הסכמת הרבנים, מדובר במהפכה, לא פחות. אבל בקוף המחט של "כן ביבי, לא ביבי" רואים תומכי האופוזיציה את הפשרה ההיסטורית כאיום. עדיין, למרות הרטוריקה הלוחמנית כלפי החוק ("חוק ההשתמטות" במסגרת הנדסת התודעה), ספק אם באמת יש רצון לגייס את אחינו החרדים. בהנחה שהחרדים יהיו לשון המאזניים בכנסת הבאה, המפלגות המאיישות את האופוזיציה הנוכחית תסכמנה להביא חוק חלבי הרבה יותר עם תקציבים גדולים יותר למוסדות החרדים, ובלבד שהחרדים יתמכו בהן. היינו כבר בסרט הזה.

5. הוסיפו לזה את האיום לפטר את ראש השב"כ וראש המוסד, לסגור את ערוץ 14 ולמנות ללא התנגדות תשעה שופטים "משלנו" לעליון שימשיכו לנהל את המדינה בהתאם לסל הערכים המצומצם של קבוצה קטנה בתוכנו הזועמת על חילופי המשמרות בחברה - והרי לנו כר נרחב למחלוקת רצינית שאינה נענית למסמוס ההבדלים. ערב חג מתן תורה, מעולם לא נרתענו ממחלוקת, כל זמן שהיא לשם שמיים, כלומר לא שיח הזהויות (מי אומר מה) אלא מלחמת הרעיונות, להגדיל תורה ולהאדירה. זה האתוס של בית המדרש היהודי וסוד ההצטיינות של עמנו בהיסטוריה. כדאי לחזור לשם.