בהיותי אמא צעירה שחיה בגלות (עבור ירושלמים מסוגי גם הנגב הוא גלות), בכל פעם שעלינו לירושלים לביקור ההורים השבועי, קצת אחרי צומת מסמייה, הייתי נשטפת דמעות. העולל היה עסוק בענייניו, אביו היה שקוע בנהיגה, ואצלי המפלים זרמו. אחרי כמה פעמים הבנתי שזו לא אני, זו היא.
ברכב היה תקליטור של יהורם גאון שנהגנו לשמוע בנסיעות. קצת אחרי צומת מסמייה הגיע באופן קבוע השיר שהפעיל אצלי את כל הטריגרים. אפשר היה לחשוב שמדובר בכאלה שקשורים להורות החדשה או להסתגלות לחיי נישואים, אבל אלה היו זרזים אחרים לגמרי. בילדותי הרגישה במיוחד כל יציאה מירושלים היתה אירוע מטלטל.
החל מהאוזניים הנסתמות בירידות ונפתחות שוב רק בעליות חזרה לעיר, המשך בלחות של השפלה שהעירה את הנטייה לקצרת, וכלה בתחושה חזקה של תלישות וזרות ששום אבוב על הירדן או נוף ממגדל שלום לא יכלו לפצות עליה. הנשימה התייצבה חזרה רק כשראיתי את ברכת השלום שעיצבו גנני העירייה בכניסה לעיר. כך נרקמה ביני ובין ירושלים מערכת יחסים עמוקה שאני משלמת עליה מחירים גבוהים עד היום, באופן ליטרלי. ובכל מקרה, בשלב המוקדם ההוא כבר החלטתי שאין לי מה לחפש במקום אחר.
כשלמדתי לקרוא גיליתי שהעיר שלי במשבר. שבוע אחר שבוע במקומונים, ומיום ירושלים אחד למשנהו בתקשורת הארצית, הכותרות זעקו: "עוני", "לכלוך", "הגירה שלילית", "בעיה דמוגרפית". שוב ושוב הספידו את העיר המתרוקנת לכאורה, המתחרדת לכאורה, את מרכז העיר המדמם מאינתיפאדות ו"קורבנות שלום", פיגועי התאבדות, חפירות הרכבת הקלה, בנייה אינטנסיבית והנדידה לקניונים. לפעמים היה נדמה שרבים מספידיה של ירושלים מאוהביה. כשנאלצתי להתרחק מהעיר למספר שנים לא מבוטל, אמנם חוויתי על בשרי את ייסורי המרחק, אך היה גם שכר בצידם: הבנתי שלמרות שתעריפי הארנונה בעיר טוענים אחרת, ירושלים איננה עיר - היא רעיון.
מכוח המלחמה שב לחיינו לאחרונה השיר "שתי אצבעות מצידון" שלימד אותנו בעקבות המקורות ש'רחוק מהעין רחוק מהלב'. אמירה תקפה בדרך כלל, למעט המקרים שבהם מה שנמצא רחוק הוא הלב. והלב הקולקטיבי במשך דורות התגעגע לירושלים. זו היתה ירושלים הסמלית והנשגבת, מקום המקדש והולדת האומה, פחות העיר הנרמסת תחת רגלי לגיונרים וצליינים, או מוזנחת ונחשלת כמיטב המסורת של השלטון העות'מאני. בירושלים אפשר להביט בעיניים זרות, כמו סמואל קלמנס (הלא הוא מארק טוויין), לראות בה עוני ולכלוך ולקבוע "ירושלים היא עיר מעציבה, עגומה וחסרת חיים. לא הייתי בוחר לחיות בה". או להביט בה בעיני הלב והרוח הלאומית ולזכות לבנות אותה מחורבותיה.
הבחירה המתמדת של ציבורים מסוימים לראות בירושלים רק את בעיותיה המוניציפליות עמוקה יותר מביקורת לגיטימית על רשות עירונית. ב־7 באוקטובר, כשהמרצחים הסתערו על יישובי העוטף, הם לא עשו זאת כדי לכבוש את הנגב המערבי. שם המבצע שאליו נערכו היה "סופת אל־אקצא", ניר עוז ובארי היו רק תחנה בדרך לירושלים. המאבק על ירושלים לא הסתיים ב־67', הוא ניטש מדי יום בכל החזיתות הגיאוגרפיות, אך המדאיגה מכולן היא החזית הפנימית.
הרצון להתנער מהמורכבות שמלווה את החיים בישראל ואת הזהות הישראלית מוליך לא פעם גם להתנערות מירושלים ומהמטען התרבותי והלאומי שהיא נושאת. מי שמרגישים שירושלים לא שלהם והם לא שייכים אליה מבצעים נסיגה סמלית מהסיפור המשותף שלנו, ממאה דורות של חלום, ושומטים את ריבוי הזהויות המאוגד בירושלמיות, לטובת מערביות כללית פתוחה לעולם, שנקודת הייחוס שלה ספק במנהטן וספק בברלין, ובכל מקרה רחוקה מאוד מהבוכרים או מנחלאות. אל מול אלה אפשר לסכם במילים שבהן נחתם אותו שיר מבכיא מצומת מסמייה – אני לא אזוז מפה. וגם המשיח יבוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו