לא מילה גסה: "נשף המסכות" לקראת הבחירות

מדוע אף מפלגת אופוזיציה עיקרית אינה מכריזה שהיא מפלגת שמאל? נראה שזוועת 7 באוקטובר לא היטיבה עם המותג הזה, אחרי שהוא נחבט מכישלון אוסלו.

ובכל זאת, הרי רובן, ולא רק "הדמוקרטים", הן מפלגות שמאל במובן המקובל. זה מי שהן גם מהבחינה הסוציולוגית וגם מבחינת הרצון (המוסתר רק בקושי) להקים קואליציה עם מפלגות שאינן מתנגדות באופן מובהק לטרור הערבי.

הן מפלגות שמאל מבחינת המגמה היונית שלהן במלחמה וכללית במאבק עם הערבים על הארץ. הן כנראה יודעות שעמדותיהן הפייסניות מרחיקות מהן את הבוחרים המתלבטים. לכן הן מסתירות אותן. הן גם מנסות להשכיח את סירוב אחדות מהן להקים ממשלת אחדות במלחמה או את יציאת גנץ מהממשלה, בלחצו של איזנקוט, באמצע המלחמה.

ובכן, מפלגות השמאל רוצות למשוך אליהן קולות מה"ימין", ולכן בורחות מהמותג "שמאל". אז מדוע, חוץ ממפלגת ליברמן, בעלת הברית של השמאל, כל השאר אינן נוטות לאמץ ניסוחים שיוחסו עד לאחרונה למותג "ימין"? מדוע אפילו מי שמייעדים אותו למשוך קולות מה"ימין", הרכש החדש־ישן בנט, אינו משמיע עמדות ימניות, ולוּ רק מילולית?

להפך, בנט דווקא מקפיד להשמיע "סאונד בייטס" שמאלניים, כי מרבית התמיכה שלו כרגע מגיעה מבוחרי המרכז־שמאל. הוא חושש מהתרסקות, אם הם לא יבטחו בו, ולכן מקפיד על מחוות מילוליות כלפיהם.

לא תשמעו ממנו אפוא אף הגה קלוש על החלת חוק בבקעת הירדן, למשל, ואף לא הברה תועה כלשהי על כיבושי ישראל בדרום לבנון, ברצועת עזה, בגולן מעבר לגבול או בבשן. את ההתנחלויות שכח מי שהיה מזכ"ל מועצת יש"ע. אפשר לומר שהפרסונה שהוא מציג לפנינו היא אופורטוניזם מושכל על בסיס הכחשת הוויכוחים המדיניים בין ימין לשמאל.

אנחנו יודעים שמפלגות האופוזיציה נוטות לזלזל בתבונתם של בוחרי הימין. זה אחד ממאפייני השסע הפוליטי אצלנו - זלזול מחפיר ביריב. לכן כנראה הן סבורות שהציבור הזה עשוי להשתכנע לתמוך בהן, אם רק יימנעו מחשיפת עמדות מדיניות יוניות ופייסניות ואם ירמזו, כמו לפיד, על "ביטחוניזם" כלשהו, מעורפל ולא מחייב, ועל צבאיות גנרלית נוסח איזנקוט או מילואימניקית נוסח הנדל.

לעומת זאת, ליברמן הוא אופרה אחרת. הוא כן משתמש בהתבטאויות תוקפניות כלפי אויבי ישראל. כך הוא מסווה את המימון שהקצה, בהיותו שר אוצר, לעמותות ה"דעווה" של מפלגת האחים המוסלמים (רע"מ) שבראשות מנסור עבאס - מפלגה שבית המשפט זה עתה הוציא מחוץ לחוק עמותה שלה ("סיוע 48" או "המעשים ההומניטריים") בעוון סיוע עקיף לחמאס באמצעות עמותה טורקית.

מפלגות האופוזיציה ברובן הגדול עסוקות במאמץ רב להסוות את עצמן באמצעות מניפולציית מיתוג - אנחנו "לא שמאל ולא ימין", הן חוזרות ואומרות. ניכרת כאן ידם של "אסטרטגים" פוליטיים נכלוליים - הם משווקים היטב את הטענה שההבחנה שמאל-ימין מיושנת, והם מציעים משהו חדש, מרכזי ומנצנץ שכזה.

שמאל וימין היו פעם מושגים פוליטיים מעמדיים - לימין היתה זיקה להון ולשמאל היתה זיקה לעובדים. אחרי מלחמת ששת הימים הם הוסבו אצלנו להבחנה בין גישה פייסנית לגישה לוחמנית במאבק עם הערבים על הארץ, ואז חל היפוך - הימין מייצג את הבוחרים היהודים העניים והמעמד הבינוני, ואילו השמאל נעשה לזרוע של האמידים ואף של בעלי ההון.

עכשיו משווקים לנו "לא ימין ולא שמאל" - שיווק שמנסה ללא הצלחה לגנוב את דעת הציבור. המדינה זקוקה עכשיו לבוחרים צלולי דעת. הם יצביעו בבחירות לפי שיפוטם על דרכה למול האתגר הערבי והמוסלמי בארץ ולמול השינויים העצומים במרחב שלנו ובזירה הבינלאומית. המסכות השיווקיות ינשרו.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון