אם בעתיד היסטוריונים יבקשו לבחון את מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל דרך מבצע שאגת הארי, וינתק אותו מהקשרו ההיסטורי הרחב, הם עלולים לטעות. מבט נקודתי עלול ליצור רושם של קרבה חסרת תקדים, אך דווקא הפרספקטיבה הארוכה היא שמאפשרת להבין עד כמה מורכבת ורבת שכבות מערכת היחסים הזו, מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
באופן כללי, ניתן לחלק את היחסים לשתי תקופות עיקריות: הראשונה - מהקמת המדינה ועד ראשית שנות ה־70, והשנייה - מראשית שנות ה־70 ועד העשור האחרון.
בתקופה הראשונה נשיאי ארה"ב לא ראו במדינת ישראל בעלת ברית של ממש, ולעיתים אף חששו כי קשר הדוק עימה יפגע במאמציהם לבנות מערך בריתות אזורי מול ההתפשטות הסובייטית. במהלך 15 שנות כהונתו כראש ממשלה, דוד בן־גוריון ביקר בארה"ב שלוש פעמים, אך מעולם לא הוזמן לפגישה רשמית עם נשיא אמריקני. הממשל האמריקני אף מתח ביקורת חריפה על פעולות התגמול ועל מבצע סיני.
רק מראשית שנות ה־70 החלה מערכת היחסים להשתנות, אך גם אז לא הפכה לקו ישר של התקרבות. נשיאים אמריקנים היו שותפים להובלת הסכמי שלום משמעותיים, אך במקביל מתחו ביקורת על מדיניות ישראל בזירות שונות. במשך עשורים נחתם בין המדינות הסכם סיוע ביטחוני רחב, שתרם לביסוס עליונותו של חיל האוויר הישראלי, אך בפועל נשמרה הפרדה ברורה: שיתוף פעולה אסטרטגי, לצד הימנעות ממעורבות ישירה בשדה הקרב.
המציאות הנוכחית שונה באופן מהותי. לראשונה ניכרת פעולה מתואמת, ולעיתים אף משולבת, בין המערכות הצבאיות. במילים אחרות, אם בעבר ארה"ב עמדה לצידה של ישראל - כיום היא נוכחת יותר גם בתוך תהליך קבלת ההחלטות עצמו. אין מדובר בהכרח בשינוי דרמטי אחד, אלא בהצטברות של תהליכים שיחד יוצרים מציאות חדשה. בפרספקטיבה היסטורית זוהי התפתחות משמעותית, כזו שמחייבת בחינה זהירה ולא התלהבות רגעית.
אך מכאן עולה השאלה: כיצד ניתן להאריך את ירח הדבש הזה אל מעבר לרגע הנוכחי? טמונה כאן הזדמנות לעיצוב מתכונת חדשה של יחסים. מן ההיבט הצבאי־מקצועי, כאשר כל צד מכיר בעוצמותיו של הצד האחר, המשך שיתוף הפעולה נראה אפשרי, ואף מתבקש.
דווקא כאן מתחדדת השאלה העקרונית: כיצד מגדירים את גבולות השותפות? שיתוף פעולה עמוק מייצר יתרונות ברורים, אך הוא מחייב הבחנה מדויקת בין תיאום לבין תלות, ובין ליווי לבין הובלה. ככל שהקשרים מתהדקים, כך עולה גם הצורך להגדיר מחדש את נקודת האיזון שבין שותפות לבין עצמאות.
לא ניתן לדעת מי יעמוד בראש ארה"ב בעתיד, אך דבר אחד ברור: יחסים אסטרטגיים לא יכולים להישען על נסיבות רגעיות או על דינמיקה אישית בלבד. הם מחייבים תשתית מוסדית יציבה, כזו שתאפשר שיתוף פעולה עמוק ומתמשך, מבלי לטשטש עקרון יסוד אחד: היכולת של מדינה ריבונית להגדיר, גם ברגעי קרבה, את גבולות ההכרעה שלה עצמה.
פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו