"שינוי ערכי מסוכן"? הסיבה שזעקות "הדתה!" ופלורליזם לא הולכים ביחד

בסקר שתוצאותיו פורסמו בעיתון "הארץ" (נועה לימונה, 26.4.26) הוצגה "סכנה" לחינוך הממלכתי בישראל: כניסתן של מורות שאינן חילוניות, שעלולה לגרום לשינוי ערכי מסוכן. הנתונים מלמדים על כניסתן של מורות דתיות וערביות ללמד בבתי ספר חילוניים.

ציפיתי מעיתון שמעודד פלורליזם להציג מגמה זו כחיובית. הלא מה יכול לרפא את הקיטוב שהחברה הישראלית חווה יותר מאשר היכרות הדדית בין מגזרים כשזו מתרחשת במערכת החינוך? מה יכול למוסס את החשדנות ואת החשיבה הסטריאוטיפית אם לא התוודעות ל"אחר", למי שמרתיע אותנו בגין חוסר ההיכרות עימו?

ההפחדה בגין הפיכתם של בתי ספר למוסדות רב־תרבותיים מיותרת, ובעיקר אין לה שום קשר למונח הדתה.

מרחב חינוכי ללא דיון עומק

ראשית, מעטים ילדי הגן והתלמידים שלא פוגשים כבר כיום מורות ממגזרים מגוונים, שונים משלהם. נשים שעלו מברית המועצות לשעבר או מאתיופיה, או דור שני לעלייה, נשים דתיות שמספרות לי שכשהן התראיינו לבית ספר דתי הובהר להן שהן לא דתיות מספיק, ולכן הן השתלבו בהצלחה בבית ספר ממלכתי; נשים ערביות שבגלל קושי למצוא עבודה במגזר הערבי פנו לגנים ולבתי ספר יהודיים, והתקבלו בשמחה.

האם מגמה זו, שהחלה בשנות ה־90 של המאה ה־20, הפכה את ילדינו מחילוניים לדתיים? ממצביעי ימין למצביעי שמאל? נראה שלא. משום שמורות ישראליות, כפי שמלמדים מחקרים (שאת חלקם פרסמתי), שומרות על דעותיהן הפוליטיות לעצמן, חוששות להביע עמדה בסוגיות נפיצות, וכך המרחב החינוכי נותר ללא דיון עומק בכל הסוגיות שמפלגות אותנו כחברה.

שנית, מי יבצע את ההדתה? עורכי הסקר שלעיל, המתריעים על כך ש־36% מהמורות שנקלטו בבתי ספר בשנת 2025 סיימו את לימודיהן במוסד אקדמי מגזרי שאינו חילוני, שכחו לבדוק באילו חוגים הן למדו. אם היו בוחנים את מספר הלומדות בחוגים למקרא, לתרבות ישראל ולספרות עברית, היו מגלים שמספר הלומדות בהם מצוי בירידה, מה שיהפוך את המקצועות הללו לשרויים בסכנת הכחדה.

התרחבותו של תחום החינוך המיוחד, לצד חוגים אחרים ואטרקטיביים, הפכה את החוגים הללו למצומקים, ומכאן שאם אנחנו רוצים לעודד עיסוק בהוראת מורשת ישראל, בזהות יהודית, במקרא, בנכסי צאן ברזל ספרותיים, ואף בנושא שמתחיל להיעלם מבתי הספר כמו חקר השואה – אנחנו צריכים להבטיח את ההרשמה לחוגים הללו באמצעות תמריצים כלכליים ללומדות.

במצב שבו אין מורות לתנ"ך, אין סיכוי להדתה. יש רק מציאות עגומה, שלפיה מורה שלא למדה מקרא משובצת ללמד תנ"ך בבית ספרה. מנגד, כשמורה ממגזר מסוים פוגשת תלמיד ממגזר אחר, גם היא משתנה, גם היא נחשפת לנורמות חדשות.

ההיסטוריה קורית לנגד עינינו

הממשלה מספרת כמה זהות יהודית חשובה לה. אבל מיהם שילמדו על זהות זו? מנגד, "הארץ" מספר לנו לא אחת על הרוח הגזענית שנושבת במדינה. והנה, מתגבש לנגד עינינו רגע היסטורי, שבו נכנסת לכיתה מורה ערבייה שמקריאה לתלמידיה שיר של לאה גולדברג. וביחד כל תלמידי הכיתה קוראים:

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

והשיר משנה את משמעותו ומתאר את המורה. דתייה, ערבייה, שמנסים לומר לה – את אחרת, את לא שייכת, והיא ממשיכה ללכת בדרכה, מתעלמת, ויודעת שהיא כאן בשביל לגרום לתלמידים לאהוב את לאה גולדברג. אין לה זמן (בטח לא לפני בחינות הבגרות), או רצון, להטיף לתלמידיה מה הם צריכים לעשות בשבת.

סיפור לסיום: בגן שבו למדו התאומים שלי שובצה גננת מחליפה חרדית. בתום התקופה היא לחשה לי "בזכותכם ראיתי שאבא ואבא יכולים להיות יותר טובים אפילו מאבא ואמא".

פרופ' שי רודין הוא ראש המסלול לחינוך לגיל הרך באקדמית גורדון חיפה