הבוז הישראלי לחוק מעודד את האלימות

האלימות המשתוללת של הנוער מזוויעה בפני עצמה, אבל כדי להתמודד איתה ברצינות עלינו להבין שהיא סימפטום למחלה ארוכה שאיתה מתמודדת מדינת ישראל: הישראלים אמנם אנשים רגישים ונעימים בסך הכל, אבל לא נוטים לכבד את החוק. בבסיס ההוויה הישראלית - מילדות ועד בגרות - פיתחנו תרבות שלא מכבדת נימוס, סמכות וסדר. הקצה הקיצוני, אך הטבעי, של תרבות זו הוא פריחת הבריונות והאלימות.

אחיו של ימנו זלקה ז"ל לקיש: "רק עכשיו התחלתם לחנך?" | צפו

למעשה, כמעט בכל מרחב החיים כאן אכיפת הסדר הציבורי כמעט אינה קיימת. כבר בראשית החיים בבתי הספר, לילדים ברור שמדובר במרחב בלי נורמות ובלי חוקים של ממש. המורים חסרי סמכויות וחסרי אונים, הילדים לא נענשים כשהם מתחצפים או לא עומדים בחובות שלהם, ואפילו ילדים בקטגוריית ה"מופרעים" יכולים להמשיך להשתולל כמעט בלי הפרעה.

מרחב פרוץ

לאחר שבבתי הספר הילדים לומדים שהמרחב הציבורי הוא מרחב פרוץ, המרחבים המשותפים הופכים למרחבים שבהם משגשגים הבריונים. בתחבורה הציבורית - צעקות, לכלוך ורגליים על המושבים הם מראה קבוע. בכבישים אפילו חוקי התנועה הבסיסיים מופרים בלי התערבות משטרתית. במרחב המסחרי - דחיפות, צעקות והריסת מוצרים הם דבר שבשגרה.

אפילו במרחב השירותים הציבוריים כמו קופות חולים התופעה זהה, והמתפרע יכול להתנהג כך בלי שאיש יפריע לו בכך. החוק, ככלל, לא מכובד ביודעין גם על ידי המערכת עצמה, אשר בוחרת להתעלם במודע מפשעים כמו חסימות כבישים, הפרות בנייה שיטתיות, רצח על כבוד המשפחה והטלת האימה היומיומית של כנופיות ילדי זרים דוגמת כנופיית SSQ בדרום תל אביב.

במקביל, מערכת אכיפת החוק מגלה רגישות בלתי נתפסת לפושעים חמורים. מהאונס הקבוצתי בקריית טבעון, דרך רצח אריק קַרְפְּ ועד רצח יורי וולקוב (ועוד רבים־רבים אחרים) - הפושעים האיומים ביותר זוכים לעסקאות טיעון או להקלות בעונש. אם היה בישראל חבר מושבעים שהיה קובע את משך העונש וטיבו, ברור לנו שכל הפושעים האלו, כמו גם הקטין שרצח את ימנו בנימין זלקה, היו מקבלים עונשים חמורים בהרבה.

כל הדברים האלו יחד מביאים אותנו לסחרור, שבו בבסיס התרבות הישראלית אין כבוד לחוק ולענישה. יש לכך פתרונות רבים, ובהם התעקשות על מוסדות חינוך שיש בהם משמעת וחוקים, שיפור המשטרה באמצעות הפיכתה למקצועית יותר אבל גם נחשקת יותר, עם שכר ותנאים הולמים יותר לצד דרישות מחמירות יותר, ורפורמה במערכת אכיפת החוק, שפיתחה תרבות של עונשים מקילים, בחלקה מטעמים אידיאולוגיים ובחלקה מתמריצים מוסדיים. הרפורמה הזו דחופה, ויש לגביה כמעט תמימות דעים מוחלטת בחברה הישראלית.

חשוב מכל, עלינו להבין שהבוז לחוק הוא, בסופו של דבר, של כולנו - אם בשיתוף פעולה שקט ואם במופגן. רק אחרי שאנחנו כציבור נתחיל לדרוש מנבחרי הציבור שלנו לעסוק יותר באיכות מוסדות החינוך, המשטרה ואכיפת החוק, רק אחרי שנאותת שהחברה הישראלית שבעה מהבוז לשלטון החוק - שינוי העומק יוכל להתחיל.