תפקידו היסודי של בית המשפט: להבטיח את הריבונות, לא לייצר כאוס

עומק המשבר סביב ביהמ"ש העליון נחשף בכל פעם שהגוף החשוב הזה נוטל על עצמו להכריע בדיון שסמכותו בו מוטלת בספק - בהתערבויות שלו בהרכב הממשלה, בחקיקה ואף בחקיקת חוקה, בניהול של נציבות שירות המדינה ושל המשטרה, של השב"כ ושל המוסד.

בג"ץ אסר על מבקר המדינה למלא את חובתו החוקית לחקור את המלחמה, ובדיון על עתירה שסמכותו לדון בה מסופקת, הוא נטל לעצמו את הרשות לדון בשאלה אם עליו להורות לממשלה כיצד כן ייחקר פרוץ המלחמה ב־2023. ואז שופטיו נמלטו ללשכותיהם מזעם משפחות שכולות לנוכח האיום, מבחינתן, שהשופט עמית הוא שיקבע מי יחקור. אחר כך שברו השופטים את עקרון פומביות הדיון בבית המשפט.

ציבור רחב אינו בוטח בשופטים, ולא בגלל הסתה, אלא בגלל נטיית השופטים להלך בטריטוריה לא־להם. ככל שימשיכו, כן יחמיר מצבם הציבורי.

האם השופט חאלד כבוב באמת מתפלא, כדבריו, מדוע אנשים סבורים שבית המשפט מתנגד לממשלה ותומך באופוזיציה? האם אין ל"סברה" הזאת סיבות טובות? אם אמנם הוא מתפלא, הוא אינו "יושב בתוך עמו". ליתר דיוק, הוא יושב בתוך "עם האופוזיציה" ומנוכר לציבור הרחב של תומכי הממשלה.

בצדק או שלא בצדק, הציבור הזה מזהה בבית המשפט עיוות דין ושתלטנות. וכבוב מייצג בדבריו את רוב השופטים; שהרי גם אלה מהם היושבים, או שישבו לכאורה, בתוך "עם הימין", התמכרו לכוח הבלתי מוגבל של חברים בבית המשפט, שיצר אהרן ברק ב"אמרי פי שופט" וללא בסיס בחוק הכתוב.

ביהמ"ש העליון נטול המגבלות שיצר ברק לא רק עלול לשבש את הדמוקרטיה; הוא עלול לשבש את עצם הסדר הפוליטי הקרוי "מדינה", עוד לפני ששאלנו אם היא דמוקרטית או לא. הוא יותיר את הריבונות שלנו חלולה. נראה כי תחת כנפיו מתפתחים פה מעין־צבאות פרטיים - להב 433 "של" היועמ"שית, בפיקוד ניצב בלט, מול המשטרה "של" השר לביטחון הפנים, בפיקוד המפכ"ל לוי; משטרת היועמ"שית המכונה מח"ש נשלחת לעצור את נציב השב"ס על אם הדרך; היועמ"שית ובית המשפט מתערבים לקידום קצינה זוטרה שהשתתפה בהפרת זכויות של חשודים והעידה עדות מבישה בבית המשפט; השב"כ תפקד "מעל לחוק" ונותר זמן ממושך ללא מפקד ראוי, בגלל התערבות היועמ"שית ודיון מוטל בספק בבג"ץ.

הרשימה ארוכה, ועוד לא אמרנו דבר על החיפוי שקיבלה היועמ"שית מבג"ץ לשם מסמוס החקירה על חלקה בפרשת הפצ"רית ובעלילה על חיילי צה"ל. אם בג"ץ לא יתעשת, מדינת ישראל עלולה להידרדר להתרוצצות אנרכית בין גופים חמושים שונים ויריבים.

מדינה תקום או תיפול לפי המידה שיתקיים בה מונופול של ריבון על השימוש בכוח הזרוע ובנשק. "מדינת" לבנון אינה אלא פיקציה, מפני שמונופול כזה אינו מתקיים בה. הרשות הפלשתינית נכשלת בבינוי האומה שלה מסיבות דומות. יש לזכור: שום מדינה, דמוקרטית או לא דמוקרטית, אינה מתקיימת ללא מונופול כזה. במדינה דמוקרטית הריבון הוא העם, ולכן המונופול מסור לנציגיו הנבחרים. בית המשפט אמור רק להבטיח שהם משתמשים בו על פי סמכותם. זה תפקידו היסודי.

כאשר הוא עצמו פועל מחוץ לסמכותו, או באזור דמדומים שלא ברורה סמכותו בו, הוא עלול להיכשל במילוי תפקידו, ובמקום להשליט סדר - לייצר כאוס, כאזהרת השופט לנדוי.

השף אהרן ברק בישל מזמן את צפרדע הריבונות שלנו לאט־לאט ובכוונת מכוון, ועכשיו באו המים הרותחים עד נפש - עד נפשה של המדינה.

בבחירות הבאות תהיה לנו הזדמנות לבלום את סכנת האנרכיה האורבת לנו, אחרת יאבד חלילה ההישג העצום של הציונות: הפיכת היהודים לעם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון.