מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

בישראל הזיכרון הוא כוח חי, נוכח, פועל ומעצב את הדרך שבה אנחנו חיים.

הוא חי בגנים, בבתי הספר ובמרחב הציבורי כולו.

הוא עולה משמות הרחובות והמוסדות, נישא בטקסים ובסיפורים, ובא לידי ביטוי בדרך שבה חברה שלמה בוחרת לזכור את בניה ובנותיה גם שנים רבות לאחר נפילתם.

זו תופעה מרגשת ועמוקה. דור שלא הכיר את הנופלים - ובכל זאת גדל לתוך עולמם. לא רק זוכר אותם, אלא מכיר, לומד, ולעיתים גם פועל לאור הדרך והערכים שהשאירו אחריהם.

כך, למשל, מתקיים מדי שנה טיול לזכרו של ניסן אברהם ז"ל. ברגע מסוים בטיול כולם נעצרים. אמא חנה עומדת ומקריאה, לידה אבא עמי, ואורטל האחות, עם המשפחה שהקימה לאחר האסון. הקול של חנה שקט, אבל נושא בתוכו שנים של זיכרון ואהבה. סביבה עומדים ילדים. אחד מהם שואל שאלה. אחר מבקש לשמוע עוד. סיפור נוסף מסופר, ועוד אחד. ניסן ממשיך להיות נוכח. רוב הילדים לא הכירו אותו מעולם, אבל באותו הרגע, דרך המילים, דרך השאלות ודרך ההקשבה - הם מתחילים להכיר. וכך, בפשטות, אדם שלא פגשו הופך להיות חלק מעולמם. כי יש משהו עמוק בדיבור הזה עליהם.

"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", מבטיח אלוהים בספר ירמיהו, ומתאר את הגעגוע לשבט אפרים. וכמו מילותיה של הנבואה האישית והלאומית הזאת, כך גם אנו - ככל שמדברים יותר על הנופלים שלנו, כך הם נוכחים, והגעגוע מתעורר, והם חיים בקרבנו.

זה כבר אינו סיפור אחד, פרטי ואישי, אלא תופעה ישראלית רחבה, עם אלפי רגעים כאלה, במקומות שונים בארץ, שבהם אנשים שלא הכירו לומדים להכיר. לא רק לזכור, אלא ממש ללכת בדרך הנופלים. בבתי יד לבנים מונצחים הנופלים, ושם פוגשים דורות צעירים את סיפור חייהם, את מורשתם ואת הערכים שהותירו אחריהם. מאות מתנדבים מקרב המשפחות השכולות מספרים את הסיפור, מעבירים את המורשת וממשיכים להנציח. ביחידות צבאיות חיילים צעירים לומדים על אלו שנפלו שנים לפני שהתגייסו. בגנים, בבתי הספר ובמרחב הציבורי כולו מופיעים שמותיהם, וסיפוריהם נמסרים לאורך הדורות. ובהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל מתכנסים כל השמות וכל הסיפורים למרחב אחד של זיכרון לאומי. הזיכרון בישראל אינו עוסק רק במי שהיה, אלא גם במה שנשאר אחריו: בערכים, בדרך החיים, באחריות ובמחויבות.

הילדים לא הכירו אותו מעולם, אבל באותו הרגע, דרך המילים, השאלות וההקשבה, הם מכירים • וכך, ניסן אברהם הופך להיות חלק מעולמם • יש משהו עמוק בדיבור עליהם

כך נבנית חברה שמבקשת לזכור את בניה ובנותיה, וגם להמשיך ללכת לאורם. בתוך כל זאת פועל ארגון יד לבנים כמרחב של זיכרון פעיל המחבר בין המשפחות, הקהילה והדורות הבאים. כך נוצר כאן רצף - לא רק של זיכרון, אלא של חיים הנמשכים מתוך הזיכרון. כי בישראל הזיכרון אינו נשמר רק בלב. הוא עובר מאדם לאדם, מדור לדור, וממשיך לפעול בתוך המציאות עצמה.

גם מי שלא הכיר - נושא את הסיפור, נושא את הערכים ונושא את האחריות להמשיך. כי כל עוד מדברים בהם הם נוכחים, וכל עוד הולכים בדרכם - הם ממשיכים לחיות בתוכנו.