טהרן: דיקטטורה על זמן שאול

1. הפער בין ההערכה על קריסתו הקרובה של המשטר האיראני לבין המשך עמידתו עד כה יצר אכזבה מובנת בציבור. בכל זאת, במוקדם או במאוחר הקריסה בוא תבוא. על פי רוב, קריסת משטרים טוטליטריים או מעצמות אזוריות אינה אירוע נקודתי, אלא תהליך של כרסום פנימי המוביל לנקודת שבירה. לפעמים הנקודה הזאת מפרידה בין עמידה לקריסה בהפרש של שעות או ימים. עד אז יש להתאזר בסבלנות ולהמשיך ללחוץ. שעון החול לקריסת הרפובליקה האסלאמית של איראן החל.

המלחמה הנוכחית השמידה לא רק יכולות צבאיות, מוסדות משטר ותשתיות תעשייתיות - היא השמידה גם את מיתוס החסינות שמשטר הדמים הפיץ בעשורים האחרונים. ההתקפות על מתקניו השמורים וחיסול השורות הראשונות בהנהגה הצבאית והמדינית, ללא מענה, גרמו לאובדן ההרתעה כלפי חוץ ופנים. הפגיעה הכלכלית הנוכחית (לפי הערכות כלכלנים, מדובר בכ־200 מיליארד דולר עד כה), נוסף על הפגיעה בשנים קודמות, האיצה את האינפלציה לרמות שחנקו את מעמד הביניים והשאירו רק את העילית עם משאבים כלשהם (חלקם הוברחו החוצה).

2. מהדיווחים שזורמים מערוצי אופוזיציה ומארגוני סיוע בינלאומיים עולה תמונה של חידלון מערכתי. בחלק מהערים אין אמבולנסים תקינים היכולים להיענות לקריאות, עד כדי הותרת הרוגים בצד הדרך, מה שמשדר לאזרחים שהמשטר ויתר על ניהול המרחב הציבורי, למעט דיכויים. מצב החירום יצר מחסור חמור באנרגיה - הדלק מופנה לצרכים צבאיים ולרכבי הדיכוי, ורק אז לשירותי ההצלה.

סיבה נוספת לפגיעה האזרחית היא קריסת מערכות הניווט והדיווח. בבתי חולים בערים מרכזיות, המשאבים הרפואיים המעטים נשמרים לאנשי המשטר ולפצועי המלחמה. חוקרת איראן תמר עילם גינדין דיווחה על מרד אסירים בכלא צ'בהאר, לאחר שלא קיבלו מזון. אלה אינדיקטורים של "מדינה כושלת". למשוואה הזאת, כמובן, נכנסים האזרחים, שמהירות קריסת המשטר תלויה בהם. השאלה היא אם הם מוכנים לשלם את מחירה הכבד של החירות ולעשות מעשה.

3. במחקריו על התפוררות ציוויליזציות, ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי הראה שהן לא מתות בגלל גורמים חיצוניים ("רצח"), אלא מ"התאבדות". הקריסה מתחילה כשהמיעוט היוצר (ההנהגה שהחלה עם לגיטימציה גדולה) הופך למיעוט השולט בכוח הזרוע בלבד. כידונים זקוקים לחיילים שמאמינים במערכת, או שפוחדים ממנה יותר משהם פוחדים מהרעב ומהעם. טוינבי תיאר תהליך של נסיגה והתחדשות: המשטר סופג מכה ומתאושש, ושוב סופג ומתאושש, ובכל פעם נחלש יותר, עד שהמבנה החברתי מאבד גמישות ומתפרק.

הרעש מגיע בדרך כלל בעקבות אירוע לא צפוי: משבר ירושה (במשמרות המהפכה?), מרד צבאי של יחידות שמסרבות לירות על בני עמן, או שאפילו מגינות עליו (מפני שכירי החרב האפגנים והעיראקים), או בעקבות הסכם משפיל שנתפס ככניעה. אגב, עצם ישיבתם של הנציגים האיראנים מול סגן הנשיא ואנס נתפסת בעיני הגרעין הקשה של המשטר כבגידה, במיוחד כשאנשיו מאמינים לתעמולת השקר שהופצה שלפיה היו כבר "בדרך לניצחון" על ארה"ב. ייתכן שהביקורת הקטלנית הזאת מצד משמרות המהפכה ותומכיהם עמדה ביסוד כישלון השיחות הראשונות.

4. בספרו "התמוטטות", ג'ארד דיימונד תיאר דינמיקה של קריסת חברות הנראות חזקות כלפי חוץ. התמוטטות חברה עשויה להתרחש עשור או שניים אחרי שהגיעה לשיא כוחה. הוא הזהיר מאשליית העוצמה. מבחינה זאת, עד לפני כשנתיים איראן הגיעה לשיא כוחה והרתעתה באזור. כיום ברור שזה קרה מכיוון שהיא ניצלה ורוקנה את ה"רזרבות" הצבאיות והכלכליות, ובמיוחד את ארגוני הטרור בני חסותה.

למרות התעמולה האיראנית שלפיה היא מנצחת - ושמא דווקא בגללה - דומה שאנחנו נמצאים בנקודת זמן מכריעה מבחינה היסטורית. מדובר בדיקטטורה החיה על זמן שאול. אנחנו עם עתיק, כבר ראינו בתולדותינו אומות קמות עלינו ואז נעלמות בערפילי ההיסטוריה. סבלנות.