אז מה הצידוק המוסרי שלנו?

כמו כל בוגרת ילדות ישראלית, גם לי היה אינטרסול להתחבא בו בשואה.

ידעתי איך אטפס אליו, איזה ציוד אקח איתי. איך אעצור את הנשימה. הדבר היחיד שהפך את כל זה לנסבל היה "לעולם לא עוד". התאמנתי בלשרוד בשואה בידיעה ששואה שנית לא תהיה. זה מה שהפריד בין ילדי ישראל הרכים, שנחשפו מגיל הגן לזוועות אושוויץ (ספר "עמוד האש" של השכנים בתמונות מפורשות, ספרות שואה, "הבריחה מסוביבור", "להתראות ילדים", אוטו פרנק צורח על רצפת החדר בהולנד), לבין טירוף הדעת. זה לא יקרה שוב לעולם. כך זעקנו בתוך הראש מול ניצולת השואה שהגיעה לתת עדות, אודיטוריום חטיבת הביניים, גוש גבינה שהוחבא והעלה עובש, ומדבר אלי עכשיו מהוויטרינה במעדנייה במרכול. כך שיננו כמנטרה מגרשת שדים מול המפלצת שאיימה לטרוף אותנו.

לא תהיה שוב שואה.

השואה אמנם זרמה לנו בדם, אבל הדם היה אחר. הוא היה דם ישראלי. הוא היה רמטכ"ל במדים הייצוגיים היפים מרעים בקולו על אדמת פולין. הוא היה טקס הנחת זר זיכרון של מנהיגים ושועי עולם על גבי לוח הזיכרון לצד אש התמיד ביד ושם, ומשם בכבישים הרחבים של ירושלים, להיווכח מחלונות רכב השרד איך נראית תקומה. הוא היה חרדת הקודש הנלחשת בתוך החול הבטוח בעצמו, הזקוף, השועט הלאה, מפריח שממות, מנצח מלחמות, קולט עליות ומקים ממשלות.

שנה אחר שנה, נאום אחר נאום; ניתן היה לנחש את תוכנו מראש, אך האמנו לכל מילה. מדינת ישראל היא התשובה לשואה והיא תעודת הביטוח. מוקפים בנאצים מודרניים ועוזריהם מכל צד, יכולנו לה. בנאומים, באידיאל, באתוס הפוטוגני.

אבל בשבת בבוקר, 06:29, נאלצנו לכתוב את הכל מחדש.

זה לא היה רגע פתאומי של התפרקות; קדמו לו רגעים רבים אחרים שבהם מדינת ישראל התגלתה כחסרת תועלת בשמירה על היהודים שלה. מלאך המוות הסתובב בעיר בחרב שלופה, אבל כפתורי המדים היפים הבהיקו, הזרים הונחו, הבטחות הופרחו. ונאצי מסוג אחר ניפץ את עוללייך אל הסלע.

אם מדינת ישראל לא מסוגלת להגן על היהודים שלה מפני שואה, מה הצידוק ומה התכלית? איך זוכרים את השואה, כשאי אפשר להלחים בסופה את "ירושלים של זהב", כפי שהתכוון שפילברג בסוף "רשימת שינדלר" ונועץ להחליפו ב"הליכה לקיסריה"? איך אפשר להכיל את החושך הזה, אם האור שבקצהו הפך עכור?

השואה המודרנית הקטנה שלנו אינה רק משל על מגבלות הכוח וקיבעון המחשבה. היא הזמנה להיפרד מהשואה כעיקרון המארגן של האתוס הציוני. השואה היתה נדבך משמעותי בבחירה בציונות, אך זו אינה נובעת ממנה - היא נובעת מהקשר הבל יינתק של העם הזה לארצו. הקשר העתיק והנצחי, שלעולם לא יושפע מהרעות שיצאו מברלין ומאידיאולוגים שבוחרים לשוב לשם. אם נוסיף לאחוז באשליה שמדינת ישראל הוקמה כדי למנוע שואה, אנחנו נידונים לשחזר שוב ושוב את ההיסטוריה, כי ההישענות על כוח הזרוע או על עוצמת הפגזים לעולם תוביל לרפיון הרוח, ושריון חלול הוא רק פח.

הרוע האנושי המוחלט הניבט אלינו מן השואה הוא לא שיעור בבניית כוח אש, הוא שיעור בבניית כוח רוחני שבבסיסו הצידוק המוסרי, היסודי, של זיקת היהודים לביתם ההיסטורי, שממנו נגזר העיקרון המתחייב - לא להכיל רצח יהודים. לא להתייחס לקורבנות טרור כמס שיש לשלם על ארץ ישראל, ולתרגם את ערך קדושת החיים להנהגות בפועל.

הפיכת השואה לאבן בניין במפעל הציוני טשטשה את מיליוני הפנים, אך לאסוננו מאות ואלפי הנרצחים שהצטרפו אליהם לישיבה של מעלה ב־7 באוקטובר השיבו להם את שמם ואת קולם.

הקול שנפרד מהחיים בקריאת שמע ישראל, שאותו עלינו להוסיף להשמיע.