חוק הבוררות: בין נוחות לזהות

השבוע אישרה מליאת הכנסת חוק שעשוי להיראות טכני למראית עין, אך בפועל הוא נוגע בלב אחד הוויכוחים העמוקים ביותר בחברה הישראלית: יחסי דת ומדינה, והקשר בין מערכת המשפט האזרחית לבין הסמכות הדתית.

חוק שיפוט בוררות בבתי דין דתיים מרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים והשרעיים, ומאפשר להם לדון גם בסכסוכים שאינם חלק מהדין האישי. על פניו, מדובר במהלך וולונטרי לחלוטין - הדיון יתאפשר רק לאחר ששני הצדדים יחתמו על הסכמה מפורשת, וכבר כאן עולה השאלה הראשונה: מה יקרה אם יש יותר משני צדדים לסכסוך, ורק חלקם מסכימים? קשה להתעלם מכך שמדובר במהלך שאין לו כמעט אח ורע בעולם המערבי. זהו תקדים לא רק טכני, אלא עקרוני: העברת סמכויות מהמשפט האזרחי למוסדות דתיים, ובפועל, למרות שהחוק חל גם על בתי הדין השרעיים והדרוזיים, נדמה כי המרוויחים המרכזיים הם בתי הדין הרבניים, בעוד האחרים מצטרפים כנספח.

החוק הזה אינו עומד לבדו - הוא מצטרף למגמה רחבה יותר של השנים האחרונות, ואינני מחדש דבר.

מגמת שחיקת האמון במערכת המשפט והביקורת על בתי המשפט אינה חדשה - לעיתים היא עניינית ולעיתים פופוליסטית, אך חקיקה מהסוג הזה מאותתת על דבר עמוק יותר והוא הרצון לבנות חלופות.

גם בתי הדין הדתיים אינם חפים מביקורת. במשך שנים נשמעת כלפיהם ביקורת ציבורית ומשפטית על סגנון השיפוט, על השקיפות וההתאמה לעידן המודרני. חלק מהביקורת מוצדק וחיונית לשיפור, וחלק מגיע ממקום אידיאולוגי מובהק, המבקש לפסול כל מסגרת דתית באשר היא. רצונם של יוזמי החוק, חברי כנסת חרדים, הוא חיזוק מעמד ההלכה והמשפט הדתי בישראל, וזו עמדה לגיטימית בדמוקרטיה, אך היא מעלה שאלה עקרונית: עד כמה ניתן להחיל מערכות משפט שנולדו לפני מאות ואף אלפי שנים על מציאות מודרנית, מורכבת ושוויונית יותר? המצדדים בחוק מצביעים על יתרונות ברורים כגון מימוש חופש הבחירה של הפרט, הקלה על העומס בבתי המשפט, הליכים מהירים וגמישים יותר, ומומחיות ייחודית בדין הדתי. עבור קהילות דתיות מדובר לא רק בנוחות אלא בזהות.

מנגד, החששות לא פחות כבדים - חשש עיקרי מפגיעה בנשים ובאוכלוסיות מוחלשות, במיוחד כאשר "הסכמה" עלולה להיות תוצאה של לחץ חברתי. יש גם מי שרואים בכך יצירת מערכת משפט מקבילה הפועלת לפי כללים אחרים, נוסף על היעדר פיקוח וביקורת שיפוטית והיעדר יכולת להבטיח אחידות משפטית.

כרגע אם בתי הדין הדתיים מבקשים לזכות באמון רחב יותר, האחריות מוטלת גם עליהם, ושינויים מהותיים אינם מותרות אלא תנאי, כמו גם שקיפות, התאמה למציאות המודרנית, ובעיקר ייצוג הולם. בבתי הדין השרעיים בישראל אין אישה אחת בתפקיד שיפוטי, וגם בבתי הדין הרבניים המצב חמור. בסופו של דבר החוק הזה אינו רק על בוררות - הוא על זהות המדינה, על גבולות הסמכות ועל השאלה עד כמה ניתן או עד כמה ראוי לשלב בין עולמות שונים של משפט, מסורת ודמוקרטיה. למרות שיש מי שרואים בו תיקון היסטורי ויש מי שרואים בו מדרון חלקלק.