אנחנו מכריעים את האויב, אבל מה עם ההבטחה שלנו?

זוכרים את עצמנו בשבוע שאחרי 7 באוקטובר? זוכרים כיצד הבטחנו לעצמנו הבטחות? זוכרים איך ניטעה בנו מייד ההבנה כי מה שהיה הוא לא שיהיה? זוכרים שנשבענו לחפש את הדרך החדשה, לקום ולהתנער מן השיבוש הגלוי לעין, לנטוש את הנחות היסוד המסואבות? זוכרים שאמרנו בכל שיחה שאנחנו זקוקים לשינוי מן היסוד, שאנחנו צריכים שידוד מערכות?

הזיכרון הזה התעמעם, אך לא נעלם. התעמעמותו מלווה את המערכה הנוכחית של מדינת ישראל נגד איראן וחיזבאללה. מכיוון שלצד ההצלחות בשדה הקרב, ולצד השותפות וההבנה הנדירות עם ארה"ב, ולצד העמידות של העורף - אנחנו גם פוגשים בכל פינה את מה שהתחייבנו לשנות, ולא שינינו. את מה שרצינו להשיג, ולא השגנו.

אנחנו זוכרים מה הצהרנו ברגע נדיר של פיכחון וכאב עצום. ואנחנו יודעים שאם לא נמגר את המלל הכוזב, את תפיסת המציאות המזויפת, את היהירות, את הבריחה מאחריות, את היעדר האסטרטגיה שמתחבא מאחורי שיכרון כוח, את ההבטחות שמחולקות חינם אין כסף ואינן נפרעות, את הניסיון המתמיד לערער אמון ולא לבנות אמון - אם לא נמגר את כל אלה, לא עשינו כלום.

חידוד הזיכרון

ואת כל הרעות הללו אנחנו עדיין פוגשים סביבנו בכל רגע. בצמרת הממשלה והמנהיגות הפוליטית, בהנהגת הצבא, בתקשורת, בשיח הרשת. ובכל פעם שצצה מולנו רעה כזו - היא צובטת, היא מחדדת את הזיכרון ההוא, את ההבטחה ההיא.

הסיפור האמיתי ייכתב ברגע שבו נחליט לעבור מן הגנות אל השבח. כשהאחריות תחזור להיות תנאי להנהגה, ולא המלצה. כשהאמת לא תצוץ אך ורק ברגע של משבר, אלא תהפוך לשיטה. כשהזיכרון יחדל להיות עמום, ויחזור להיות מחייב

וזה מעיק עלינו, ומעיב על ההצלחות מול איראן, ומקנן בתודעה שלנו כל עוד הקרב למיגור חיזבאללה מתקדם, ומטיל צל על הרגע ההיסטורי הממשמש ובא. כי הרגע ההיסטורי האמיתי לא יתרחש במיגור של אויב חיצוני לעם היהודי (ככל שחשוב למגרו). הרגע הזה הוא פנימי. הוא שלנו. הוא תלוי בנו.

הערב מיליוני יהודים בארץ וברחבי העולם יסבו לשולחן סדר הפסח - מדימונה ואביבים ועד סידני, לוס אנג'לס וקייב. עקרון ההגדה הוא להתחיל ברע ולסיים בטוב. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". לא רק כסדר טקסטואלי, אלא גם כהכרח תודעתי. אי אפשר לדלג על הגנות, אבל גם אסור להישאר בה.

נתקענו באמצע

ואנחנו, כך נדמה, נתקענו באמצע. היינו בגנות - עמוקה, כואבת, מערערת. הבטנו בה בלי למצמץ, לפחות לרגע. אבל המעבר לשבח - לא זה של ניצחון צבאי או הישג מדיני, אלא זה של תיקון פנימי, של בניית יסודות חדשים, של אמת שמחליפה את העמדות הפנים - המעבר הזה טרם התרחש.

שבח, בהגדה, אינו רק שחרור משעבוד, הוא גם שינוי של מצב תודעה. הוא היכולת לספר סיפור אחר על עצמך. לא כתגובה לאיום, אלא כהגדרה של מי אתה. וזה הרגע שנמצא לפתחנו. לא אם נכריע את חיזבאללה, ולא אם נביס את איראן. כל אלה הם קריטיים לקיומנו כאן, אך הם אינם הסיפור. הם התנאים המאפשרים אותו.

הרגע ההיסטורי האמיתי הממשמש ובא לא יתרחש במיגור של אויב חיצוני לעם היהודי, בין שאיראן או שחיזבאללה (ככל שחשוב למגרו). הרגע הזה הוא פנימי. הוא שלנו. הוא תלוי בנו

הסיפור האמיתי ייכתב ברגע שבו נחליט לעבור מן הגנות אל השבח. כשהאחריות תחזור להיות תנאי להנהגה, ולא המלצה. כשהאמת לא תצוץ אך ורק ברגע של משבר, אלא תהפוך לשיטה. כשהזיכרון יחדל להיות עמום, ויחזור להיות מחייב. אם לא נצלח את המעבר הזה - נישאר עם מהלך היציאה מעבדות, אבל בלי גאולת החירות.