יותר מכל, אוהבים יוצרי קולנוע לזהות תהליכים. סרטים רבים מספור תיארו את מסעה של לכלוכית תורנית אל פסגת ההצלחה או את תהליכי חניכתו של גיבור־על בהתהוות. מחויבות ערכית ומצפון אצילי הוצגו בהם כדרישות סף הנחוצות לכל דמות חיובית. הצלחתו של הגיבור היתה מותנית הן בהבסת אויב חיצוני והן בהכנעת יצריו האפלים. הצלחתם, בדומה להצלחת הסרטים שסחבו על גבם, העידה על הזדהותו של הקהל עם האמונה כי אדם גדול נבחן ביכולתו לעמוד בניסיון ולדחות סיפוקים.
לאחרונה פינתה תמונת עולם זו את מקומה לטובת סרטים המשווקים בדיוק את התפיסה ההפוכה. כך למשל, מציע "קרואלה" הטרי התחקות אחרי נסיבות עלייתה לגדולה של דמות פוטוגנית ידועה לשמצה תוך מתן לגיטימציה למעשיה הנלוזים. קרואלה צועדת בעקבותיהם של נבלים בבנייה עצמית דוגמת "הג'וקר" או וולט רייט, גיבור סדרת הטלוויזיה "שובר שורות". אנחנו מלווים אותם, בהזדהות גוברת והולכת, במסעם הארוך אל השאול, משלימים עם בחירתם להפנות עורף למוסר ומצדיקים את מעשיהם הנובעים, על פי רוב, מפגיעה אישית שאין עליה כפרה. בסרטים החדשים אין דמויות שליליות אלא דמויות ש"שלילי להן", ולכן כל מעשה שיעשו, רקוב ככל שיהיה, יזכה להבנתנו. אם הכל אישי, אז הכל מותר. במקום לטפח עמוד שדרה ערכי - מצדיקים הסרטים כל פעולה שמגיעה מהבטן; במקום לתת לנו כנפיים - הם מעדיפים לקבור אותנו בבוץ.
קשה לדעת אם תחושת הקבס הדומה שמעורר בשבועות האחרונים העולם הפוליטי היא התרנגולת או הביצה שהטילה התרבות העכשווית. ההשלמה עם תרבות השקר והנכונות לקבל מאבקי אגו ככוח המניע את הפוליטיקה הישראלית אינן מבשרות טובות. כאשר משני צידי המתרס מתנהל ויכוח בשאלה מי רימה את בוחריו יותר ומי כיזב ראשון, והממשלה הפריטטית הבאה מצהירה על קבורת החמור של האידיאולוגיה - זהו סימן מובהק לאובדן עשתונות ערכי.
מחיאות הכפיים שלהן זוכים עסקנים ציניים מעידות בעיקר על המוחאים, אך מה שקשה לעיכול הוא שתיקתם הנמשכת והולכת של מי שנתפסו בעבר כמייצגים המובהקים של חשיבה מעמיקה. יותר מכל מעוררת אי נוחות המטמורפוזה שעבר בנימין זאב בגין. מי שרץ ברשימת האיחוד הלאומי בכפיפה אחת עם רחבעם זאבי מוצא עצמו צמוד לחברי כנסת פוסט־ציונים ואנטי־ציונים. מי שמכיר על בוריין את הסכנות הכרוכות בבנייה הפרועה בנגב, עומד להצביע בעד הסכמים קואליציוניים השומטים את הקרקע תחת המסקנות שהציע בנושא זה לפני עשור. מי שהזהיר לפני שנים מספר מהצבעה למפלגתו של משה כחלון בשל החשש שיעביר קולות מימין לשמאל, לוקח חלק פעיל בממשלה שעושה אותו הדבר בדיוק.
מעשיו ודבריו מעידים על מוטיבציה המונעת בעיקר מאיבה אישית עזה לעומד בראש המפלגה שבנתה אותו. בהתאם לרוח התקופה, קשה להשתחרר מן התחושה שגם אצל בגין קלקל הפרסונלי את שורת האידיאולוגיה. מאזובי הקיר לא ציפינו ליותר מדי. השלהבת שאחזה בארז היא טרגדיה בקנה מידה קולנועי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו