מחנה חדש בא לעולם: מחנה השנאה. והוא מגיע בקרוב לניהול המדינה. מחנה זה נועד לשחרר אותנו מ"הרודנות חסרת המעצורים" של בנימין נתניהו ומתנועת הליכוד. התלכיד המיוחד הזה נתפר במיוחד למשימה זו, והוא נושא חלום בליבו שנועד לשחרר את החברה בישראל מסיוט שלטון הבורים, הביביסטים, השופרות חסרי האוטונומיה המחשבתית, חסרי הכבוד לפרקליטות, ובעיקר, חסרי הכבוד למעמד הפריבילגי שהודר מהשלטון שנים רבות ועוצמתו הוגבלה כי היתה תחת ביקורת. כל ש"היפים והצודקים" רוצים הוא שנתניהו יוסט לקרן זווית, ושהליכוד יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. או אז, יפציע עבורם עולם חדש מופלא.
מה הם לא עושים בשביל העולם החדש המחכה להם מעבר לפינה? כדי לגעת באוטופיה ראוי לעגל פינות, ובעיקר לעשות קיצורי דרך ולחבר חיבורים שמעולם לא היו קודם לכן. ובעיקר, להמציא לנו בקנאות משיחית שפה חדשה שתשרת את תלכיד המפלגות לאחדות שאין בה מתום.
הכלל המרכזי של השפה הפוליטית החדשה הוא להשליך את הדמוקרטיה לצד הדרך. בואו נשאל את השאלה הבאה: מה המשותף למפלגות של יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וגדעון סער - ארבע מפלגות הליבה של המחנה החדש? האם יש באחת מהן ועדה מסדרת הבוחרת את חברי הכנסת? האם יש באחת מהן פריימריז בין חברי מרכז המפלגה לבחירת יושב ראש המפלגה ורשימת המועמדים לכהונת חברי הכנסת? האם הם עורכים בחירות דמוקרטיות בין המתפקדים למפלגה לראות מה הרצון שלהם? ובכן, התשובה היא לא! למה להם לעסוק בזוטות?
ראשי המפלגות המרכזיות של גוש השנאה סבורים שבדמוקרטיה מפלגתית טמונה סכנה. אני לא בטוח שהם חוששים למעמדם האישי, כלומר שהם עצמם לא ייבחרו לעמוד כראשי המפלגה. הנקודה החשובה היא תיחום הנאמנות בינם לבין חברי הכנסת הנבחרים באמצעות המפלגה. הכוונה של מנהיגי מחנה השנאה היא יצירת נאמנות אישית, טוטאלית, בין חברי הכנסת לבין מנהיג המפלגה. הנאמנות, או שמא הכניעות, הפכה לעיקרון המנחה של מנהיגי המפלגות הללו. חברי הכנסת שלהם חייבים את הנאמנות שלהם למנהיג המפלגה ולא לקהל הבוחרים של המפלגה.
התהליך האנטי־דמוקרטי הזה, שמתרחש לנגד עינינו בעוצמה כל כך חזקה בשנים האחרונות, הפך למאפיין הברור והבולט של הפוליטיקה בישראל.
השתקת קבוצת חברי הכנסת שאמורים לגלות חשיבה עצמאית הפכה כיום לקבוצה המשרתת את מנהיג המפלגה. כל אחד מחברי הכנסת במפלגות המנהיג יודע שאם הוא יגלה חוסר נחת או ביקורת כלפי המנהיג, הוא יסולק כלאחר כבוד. זה הופך את הכנסת שלנו לאתר של זומבים חסרי דעת וחשיבה עצמאית. המפלגה כמקום שיש בו דיון רעיוני וביקורתי הפכה לחסרת ערך, מפני שכל התנגדות תהפוך בפוטנציאל לאיום על המנהיג, ובתגובה לכך לאיום על מקומו של חבר הכנסת של מחנה השנאה שחייב את תמיכת המנהיג כדי לשרוד.
בנימין נתניהו, בניגוד לראשי מחנה השנאה, מבקש בימים אלה דבר אחד, שהוא מקור הכוח והעוצמה של המפלגה שלו: לגשת לפריימריז. מדוע? כי בתנועת הליכוד מאמינים ביצירת קשר הוגן ותחרותי בין קבוצת ההנהגה של המפלגה עם כלל חברי המפלגה והמרכז.
השאלה היא: כיצד נשבו רבים מטובי המוחות בישראל בקסמה המפתה של "מפלגת המנהיג" והתמידו בנאמנותם לה? המנהיגים הללו מאחדים שורות כנגד "הסכנה שבנתניהו והליכוד", ובעצם קרסו לתוך משטר חדש שבו דרשו מתומכיהם כי ימסרו את נאמנותם למנהיג המנהל אותם ללא מחויבות אמיתית כלפיהם. מפלגות המנהיג נועדו להחליף "אזרחים" ב"המונים" ולארגן אותם סביב שלילת הדמוקרטיה. הדילמה של חברי הכנסת וחברי מפלגות המנהיג היא איך אפשר להתמודד בתוך מפלגה שהמנהיג שלה מכניע אותם לתכתיביו. המלט המלכד את מחנה השנאה הוא שלילת הדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו