אנחנו דור מפוכח: כשאשליית השלום מתנפצת על קרקע המציאות

תמיד אמרו לי שכאשר אגדל לא יהיה צבא ולא יהיו מלחמות, אבל האם זה באמת יעד שיש לשאוף אליו - או סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?

אז גדלתי אל תוך מציאות של "לא מלחמה". ובמהלך השנים היו שלל מבצעים: עופרת יצוקה, צוק איתן, עמוד ענן ועוד שפע ביטויים תנ"כיים כאלה ואחרים שבזכותם אולי שווה לי לשקול להשתתף בחידון התנ״ך. כל מבצע כזה נמשך בין ימים לחודשים - אבל שוב אדגיש את מה שתמיד הודגש: אלה לא היו מלחמות, רק מבצעים. כלומר, במילים פחות יפות: "מלחמה מעליאקספרס". משהו שקונים וברור שאחר כך יקנו עוד אחד, כי זה לא יחזיק מעמד.

בכל 19 השנים הראשונות לחיי, מדינת ישראל ניסתה לחמוק ממערכה גדולה באמצעות מערכות קטנות, אחת אחרי אחת, ואתם יודעים איך זה עובד - בתשלומים תמיד יוצא יותר יקר. העיקר לא להגיד שאנחנו חלילה נמצאים במלחמה, כאילו המילה עצמה היא הבעיה, ולא המציאות.

השנתון שלי, ילידי שנת 2004, ספג קשה מאוד את 7 באוקטובר ואת המלחמה שבאה בעקבותיו. מילדים שבוכים בטקס יום הזיכרון לרבין הפכנו לדור של חיילים, נלחמים, מאבדים ומעבדים. במלחמה הנוכחית ראינו מהו מחירה הכבד של המלחמה - אבל יותר מזה, לראשונה נחשפנו אל הזוועות, אל הרוע הטהור שניבט אלינו בשיאו בשבת השחורה אך נוצר למעשה מתוך ה"שלום". מתוך ה"מבצעים", מתוך ה"מב"ם" (המערכה שבין המערכות).

אנחנו רגילים לחשוב שמלחמה היא הדבר הכי רע, ושלום הוא תמיד טוב. אבל מה קורה כשהשלום הוא לא באמת שלום, אלא רק פתרון בצורת ״סנוז״ לשעון המעורר של הבעיה? כשבמקום להתמודד עם המציאות, אנחנו משקרים לעצמנו שהיא בשליטה? אולי במצב כזה, להימנע ממלחמה זה כבר לא בהכרח הדבר המוסרי יותר. כי הכאב לא נעלם, הוא רק נדחה, וכשהוא חוזר - הוא חוזר חזק יותר, הרבה יותר.

ועולה המחשבה: יכול להיות שבניגוד למה שסיפרו לנו, עדיפים ייסורי המלחמה מכאבי השלום? אני מרגיש שזו כמעט שאלה אסורה, אבל מחובתנו המוסרית המינימלית לדון בה.

זאת בחירה בין התמודדות עם המציאות כפי שהיא, לבין ניסיון לרכך אותה, לחיות בקונספציה עד שהיא נשברת. ואולי השאלה האמיתית כבר אינה מה עדיף, אלא האם אנחנו מוכנים ומסוגלים להפסיק להאמין במה שנוח, ולהתחיל לראות מה שיש?

כי כאבי השלום, כפי שנמסרו לנו, התבררו ככואבים לא פחות, וכאבי המלחמה הם ייסורים במהותם, אבל לפחות יש בהם ודאות. יש בהם אמת. ואולי דווקא בתוך הוודאות הזאת, בתוך הכאב שאי אפשר עוד להדחיק או לרכך, נפתחת גם אפשרות אחרת. לא לעתיד מושלם, לא למציאות נטולת מלחמות ובטח שלא למדינה בלי צבא או גיוס חובה, אלא לעתיד מודע שמבוסס על ראייה מפוכחת של המציאות.

כי אולי הבעיה מעולם לא היתה המלחמה, אלא ההכחשה והאשליה שאפשר לחיות בה בלי לקרוא לה בשמה. כי מה שלא מתחילים, אי אפשר גם לסיים: אז עם כל הכאב, אולי הגיע הזמן להתחיל לקרוא למלחמה - מלחמה. כי הבחירה האמיתית היא לא בין טוב לרע - היא בין להסתכל למציאות בעיניים ולקרוא לילד בשמו, או ללחוץ סנוז בשעון המעורר.