קוצר רוח מהשטן: על התלונה הילדותית "מתי זה ייגמר" בזמן מלחמה

התלונה הילדותית "מתי זה ייגמר", נחלת מיעוט קולני, היא פזמון חוזר לאורך המלחמה, כבר שנתיים וחצי. יש בה פיק ברכיים תבוסתני, שצץ בכל צומת של המערכה הכבדה (בפחד לפני הפלישה לרצועה, ב"פשיטות" במקום כיבוש, בקריאות לכניעה בכסות "הסכם חטופים", לפני כיבוש רפיח, מול לבנון, מול תימן, מול איראן עצמה). אבל התלונה מבטאת לא רק רגש מחליש, אלא גם עמדה מזיקה - היא עמדה אסטרטגית מסוכנת בקוצר רוחה וברתיעתה מהתמודדות עם עומק הסכנה שנפער לעינינו באוקטובר 2023. את העמדה הזאת ביטאו ממשל ביידן ורוב האופוזיציה בישראל.

אזהרותיהם מפני "מלחמה אזורית" או מפני "מלחמת עולם" (כאילו מתחילתה היא לא היתה בעלת משמעות גלובלית) אינן רק גילוי של נמיכות רוח. הן חותרות להחזיר את ישראל למצב המוכר הקודם, ל"שיווי משקל" מדומיין, שאינו אלא הסכנה הקיומית שאיימה עלינו לפני 7 באוקטובר - איראן מתגרענת ומתחמשת באינספור טילים בליסטיים בחסות צבאות טרור מתעצמים על גבולותינו. לנוכח זוועת 7 באוקטובר היינו צריכים להבין, ומרביתנו הבנו, שיש למדינת ישראל אינטרס חיוני הפוך – להשיב מלחמה שערה ולפתוח במלחמה אזורית כוללת לשבירת ציר הרשע שסגר עלינו בהדרגה.

מה שקרה פה עד עליית טראמפ לשלטון היה אפוא גם מאבק חצי סמוי וחצי גלוי על הסוגיה הזאת בין ממשלת נתניהו לבין ממשל ביידן. הרצון להחזיר, כביכול, את השד לבקבוק הוא שהניע את ממשל ביידן באומרו don't מול רפיח, בתמיכת האופוזיציה ותקשורת האופוזיציה בישראל. ויש לחקור אם אותו רצון הוא שחולל פה את מסכת השקרים שכונתה "פרשת שדה תימן" - האם מעצר הראווה, ההאשמות בפשע מיני וההדלפה העבריינית נועדו לספק ליריבי ישראל בממשל ביידן עילה למשוך את בלם היד ולעצור את המלחמה?

האינטרס החיוני הישראלי הוא המשך המלחמה עד שבירת המפרקת של משטר האימים האסלאמיסטי באיראן וכריתת זרועותיו בעזה ובלבנון. את ההמשך רצו למנוע ממשל ביידן ורוב האופוזיציה בישראל. לכן ממשל ביידן כפה עלינו, ערב ירידתו מהשלטון, נסיגה והפסקת אש בלבנון באיומי החלטה עוינת במועצת הביטחון של האו"ם. התוצאות נראות היום: אמנם פגענו קשות בחיזבאללה, אבל לא הסרנו את האיום.

גם טראמפ חשב כנראה בחודשי ממשלו הראשונים שיהיה אפשר להחזיר את השד לבקבוק. לכן בקיץ 2025, למרות הצטרפותו חסרת התקדים למבצע עם כלביא, הוא כפה על ישראל בסיום המבצע להפסיק את ניסיונה לערער את השלטון באיראן. לכן בספטמבר באותה שנה הוא עצר את הלוחמה ברצועה. וזה מה שהשתנה עכשיו: טראמפ הבין שצריך לחסל את השד, ולא להחזירו לבקבוק. ואולי הוא הבין זאת מלכתחילה ומהלכיו הדיפלומטיים נועדו לחשוף את הצורך החיוני לחסל את השד האסלאמיסטי באיראן. קשה לדעת. מלכתחילה אכן ניכר ההבדל בין הממשלים: באיראן טראמפ תקף ישירות ובעזה כפה הסדר נוח מאוד לישראל, שתנאיו מאפשרים לחדש את השמדת חמאס בעוד זמן לא רב.

אבל זה לא צריך להסתיר מאיתנו את העובדה שעד לשילוב בין מבצעי "זעם אפי" ו"שאגת הארי" חתר טראמפ להרגיע את האזור, ולא להכריע במלחמה. באמצעות גמישות ושיח אסטרטגי ידידותי הצליח נתניהו לשנות מגמה זו, ולהמחיש לטראמפ את חוסר התוחלת במשא ומתן שניהלו וויטקוף וקושנר עם איראן ואת ההכרח לחבור יחדיו למלחמת השמד נגד המשטר האסלאמיסטי.

רק מיואשים וקצרי רוח יטפחו עכשיו תקוות שווא להחזיר את השד לבקבוק. ההתפתחויות האפשריות הן הפלת המשטר האסלאמיסטי עכשיו וחיזבאללה וחמאס אחר כך (זו החלופה העדיפה), או התארכות המלחמה האזורית בינינו לבין איראן עד להכרעה. אבל גם אם תארך המלחמה - ננצח בה.