ציונות ילידית: הסיפור שהישראלים בוחרים להצניע

לפני זמן מה התכנסו במונטריאול חוקרים כדי לדון ב"תפיסות של ילידוּת (indigeneity) יהודית במחשבה הציונית" - בילידוּת הציונית ובשורשיה היהודיים (ולא בילידוּת מפוברקת של "ישראלים לא־יהודים" או "כנענים" כלשהם). הם דנו בילידוּת אמיתית של עם יהודי רציף ועתיק שנעקר, גלה ושב פעמיים, ועד שובו דבק מאות שנים בזיקה ילידית לארץ ישראל - כמו עמים ילידים אחרים ששרדו ושואפים לשוב.

הכנס התארח מעט לפניהמתקפה על איראןבמכון עזריאלי לחקר ישראל באוניברסיטת קונקורדיה. השתתפו בו גם חוקרים מאוניברסיטת בר־אילן, ממרכז עזריאלי לחקר ישראל באוניברסיטת בן־גוריון (ואני ביניהם) ומאוניברסיטת חיפה.

הרקע לכנס: הבולטוּת הציבורית של תביעות "האומות הראשונות" בקנדה ("שבטים אינדיאניים", כך הן מכונות שלא בטובתן), המבקשות לחַדש בעלות על ארצותיהן ולחלצן מ"הסדרי" השמוּרוֹת הכפויים. דובר חשוב בהתכנסות היה השופט העליון הארי ס' לפורם, חבר לשעבר בביהמ"ש העליון הפדרלי של קנדה ובן אומה ראשונה כזאת השוכנת בין קוויבק לאונטריו, בלב קנדה. דוברת בולטת נוספת היתה ד"ר שרי טרוטר, בת לאחת האומות המאוּריוֹת בניו זילנד וחוקרת של התנועה הציונית בארצה.

הכנס נשמר בסוד. זה היה בלתי נמנע, מחשש לאלימות באווירה הרעילה כיום כלפי ישראל בקנדה. הקשרו הפוליטי היה מלחמת ישראל באימפריאליזם האסלאמיסטי של איראן ודברי כחש אנטישמיים נוסח שדרן הימין האמריקני טאקר קרלסון. המתקפות האלה מתבססות לעיתים על טענות ירודות של היסטוריונים "שמאליים" כמו פרופ' שלמה זנד וקודמיו המרקסיסטים או הליברלים. הן מעוגנות היטב בעמדה החסלנית העתיקה של הציוויליזציות הנוצרית והמוסלמית, בנותיו של העם היהודי, שרווחו ועדיין רווחים בהן ניסיונות להכחיש את קיומו הרציף של העם הנושא את היהדות ואת זיקתו הרציפה לארץ ישראל. אצל המוסלמים הכחשת הילידוּת היהודית מתבטאת בהבחנה כוזבת בין "בני ישראל" הנזכרים בקוראן, שהם עם שקיומו חדל כביכול, לבין ה"יהוּד", שהם ערב־רב המתיימר להיות בני ישראל המיוחסים ודינו רצח־עם, לדעת מנהיגים "רוחניים" כמו חמינאי באיראן. אצל הנוצרים ההכחשה מתבטאת בטענה שהכנסייה החליפה את עם ישראל, שנידון לכליה או לגלות נצחית.

עמדה דו ערכית

אבל הסיפור החשוב הוא העמדה הדו־ערכית המאפיינת ישראלים רבים מדי כלפי הזיקה הילידית המכוננת שלנו לארץ ישראל. ניכרת בתוכנו נטייה מביכה לגמגם על ילידוּתנו או לאמץ במקצת את ההתכחשות לה.

נפגשנו באחד הערבים עם קבוצה מודאגת אך לוחמנית וגאה מאוניברסיטאות מקגיל וקונקורדיה. היה קשה לשמוע את תיאוריהם על רדיפת סטודנטים יהודים באקדמיה הקנדית, שבאיומי חרמות סוחטים מהם הצהרות הסתייגות מישראל. ניסינו לעודד ולהציע דרכי התמודדות. אבל לא אנחנו, אלא השופט לפורם וד"ר טרוטר הם ששאלו אותם מדוע אינם משיבים לרודפיהם שארץ ישראל היא מולדת העם היהודי ושהיהודים הם עם יליד ששב למולדתו, עם שתרבותו וגם דתו ייחודיות וחיוניות לאנושות כולה ויכולות להתקיים רק בארצן.

ד"ר טרוטר הוסיפה שגם לפני שיבת היהודים, הם היו יכולים לקיים את זהותם רק על יסוד התקווה לשוב ארצה (כלומר, זהותם ילידית מעצם טבעה). אחת המרצות ממקגיל השיבה שהם חוששים שיואשמו בנאמנות כפולה. אבל הרי ישראלים רבים מהססים להצהיר על זהותם הילידית, הלא־כפולה, ובמרכזה הזיקה לארץ ישראל. היא אולי נדמית להם מליצה ריקה.

זו לא היתה עמדת מייסדי החברה שלנו. משום מה רבים מיורשיהם מעדיפים במובלע תפיסות מעין־כנעניות ודרכונים זרים. זו התכחשות עצמית. לפורם וטרוטר צודקים: אי אפשר להבין על מה כוננה מדינת ישראל, ומה מקיים אותה עכשיו, בלי להביא בחשבון את מקורות עוצמתה הילידיים. תולדותינו המודרניות חשפו את העובדה שבתור עם איננו יכולים לחיות אלא בארץ ישראל.