אחרי 7 באוקטובר ושנתיים של מלחמה, כשהמשבר החוקתי טרם הוכרע והפילוג הפנימי מעמיק, נדמה שדווקא "הסוגיה החרדית" השתלטה על מרכז הבמה.
גיוס, עבודה ולימודי ליבה מוצגים כאתגר הבוער ביותר של החברה הישראלית - כאילו די בהם כדי להכריע את שאלת השותפות הישראלית כולה. אך עצם המיקוד האינטנסיבי בסוגיה אחת מעורר שאלה מטרידה: האם זו אכן ליבת הבעיה, או זירה נוחה שבה מתנקזים מתחים עמוקים יותר על אופייה של המדינה ועל יכולתה להביט על עצמה נכוחה?
כדי להבין זאת, יש לראות בעימות עם הציבור החרדי לא ויכוח טכני על גיוס או על תקציבים, אלא התנגשות בין שתי תפיסות ריבונות. מן העבר האחד ניצבת ישראל כמדינת לאום מודרנית, הרואה באזרחיה יחידים אוטונומיים ומבקשת להחיל עליהם חובות וזכויות שוות. מנקודת מבט זו, החריגות החרדית נתפסת כערעור על השוויון בפני החוק ועל עצם ריבונות המדינה.
מן העבר האחר, ההתנגדות החרדית לא נובעת רק משיקולים פרגמטיים או מאינטרסים מגזריים, אלא מהסתייגות עקרונית מתפיסת המדינה כמסגרת המסדירה את מכלול תחומי החיים.
בדומה לדפוסי הקיום היהודיים בגולה, החברה החרדית מבקשת לשמר אוטונומיה קהילתית: חוק פנימי, מוסדות עצמאיים וסדרי נאמנות משלה, לצד יחסים פונקציונליים עם השלטון הכללי - מבלי להתמסר לו ריבונית. גם אם אין היום עוד התנגדות עקרונית לעצם קיום המדינה, אורח החיים החרדי משקף אי־נחת עמוקה מהרעיון שהמדינה אמורה לעצב ישירות את חיי הפרט והקהילה.
המתח הזה מועצם על ידי השיח הליברלי הרווח בישראל. ברובו, זהו שיח חד־לשוני: הוא לא שואל כיצד החרדים מבקשים לחיות במרחב הישראלי, אלא כיצד ניתן "לשלב" אותם לפי מדדים מוגדרים מראש: שירות צבאי, עבודה, השכלה אקדמית ולימודי ליבה. בפועל, "שילוב" פירושו היטמעות ברוב, ולא יצירת מסגרת המאפשרת שייכות תוך שמירה על זהויות נבדלות.
אמנם קיימות גם גישות ליברליות, המבקשות להפוך את נקודת המבט ולדרוש שינוי מצד חברת הרוב, אך בפועל רוב הדיונים מתקיימים מחוץ לחברה החרדית. גם כשהם כוללים חרדים, מדובר לרוב במתווכים תרבותיים, הקרובים לשפת הרוב יותר מאשר לליבת החברה החרדית. כך, ניסיון השינוי המגיע מבחוץ נחווה ככפייה, גם כשהוא עטוף בשיח של העצמה ותמריצים.
אין ספק שהמלחמה החריפה את תחושת הניכור ואי־הצדק. הפער בין היקפי ההקרבה והאובדן של חלקים רחבים בציבור לבין היעדר השתתפות משמעותית של חרדים בשירות הצבאי צורב במיוחד. במקביל, סוגיית הגיוס הפכה לנקודת שבר פוליטית של ממשלה ששרדה מחאה, חורבן לאומי ומלחמה - אך מתקשה לגייס כמה אלפי צעירים חרדים בשנה.
הפיכת המחלוקת ל"בוערת ביותר" דווקא עכשיו חושפת משהו עמוק: שהעיסוק האובססיבי בסוגיה החרדית משמש גם הסטת מבט. קל יותר להתווכח על גיוס ועל תקציבים מאשר להביט ישירות אל השברים המאיימים באמת על החברה הישראלית - הסכסוך המתמשך, קריסת האמון הפנימי והמאבק הפוליטי חסר הפשרות, המפרק את היכולת לקיים חיים משותפים. בדומה ליחיד, גם חברה שלמה עלולה למקד את תסכולה בזירה שבה נדמה שאפשר לפעול ולהכריע, וכך להשיב לעצמה את תחושת השליטה שאבדה.
המחלוקת סביב החברה החרדית היא מראה המוצבת מול פני החברה הישראלית כולה. היא מגלה דפוס עומק בחברה הישראלית: במקום לשאת יחד שונות, כאב ואחריות, אנו מחפשים עימותים ו"פתרונות" ולא מתבוננים במה שהכי קשה. ריפוי דורש אמת. עלינו להיישיר מבט אל השברים שמלווים אותנו כדי להתחיל לאחות אותם, יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו