מי שצופה בדיוני ועדות הכנסת מתקשה להאמין שמדובר במוסד שאמור לנהל מחלוקות ציבוריות באחריות, בריסון ובשיקול דעת דמוקרטי. חברי כנסת קוטעים זה את זה, צועקים, מטיחים עלבונות אישיים, מפירים סדרי דיון בסיסיים ומנהלים מאבקי כוח במקום בירור ענייני. ההליך הדמוקרטי נרמס לטובת רעש ופרובוקציה, והטיעון מפנה מקום להפגנת כוח קולנית ומתמשכת. לא מדובר בחריגות רגעיות אלא בדפוס שגרתי שמלמד כי השפעה מושגת באמצעות כוח ולא באמצעות שכנוע.
למרות החרם, לפיד עלה לדוכן ותקף: "תראו מה עשיתם!" // ערוץ הכנסת
הסגנון הזה אינו נעצר במסדרונות הפרלמנט אלא מועצם מדי ערב באולפני הטלוויזיה ובתוכניות הרדיו. עימות מתוגמל יותר מדיון, דרמה עדיפה על העמקה, והקצנה מחליפה מורכבות. מנחים דוחפים להתנגשות מכוונת, משתתפים מדברים זה על זה ולא זה עם זה, והרעש הופך למטבע התקשורתי המרכזי. לא מפתיע שהעיתונות מתעדת יותר ויותר הטרדות ואף אלימות כלפי עיתונאים במהלך מחאות, עדות לכך שהשיח המתלהם חוצה גבולות והופך לאיום ממשי על המרחב הציבורי.
הרשתות החברתיות מוסיפות למעגל מאיץ עוצמתי במיוחד. האלגוריתמים מתגמלים תכנים שמעוררים כעס, השפלה וקיטוב הרבה יותר מתכנים שמעודדים הקשבה, מורכבות ובירור ענייני. פוסט צורח זוכה לאלפי חשיפות בתוך דקות, סרטון משפיל מתפשט במהירות, והקול המאוזן נבלע ברעש הכללי. כך נבנית תרבות של זעם שבה מי שמחריף עמדות ומקצין ביטויים קוצר כוח ציבורי ותשומת לב, בעוד שיח אחראי נתפס כחלש, איטי וחסר ערך תקשורתי.
המעבר מן השיח המתלהם בכנסת, בתקשורת וברשתות החברתיות עובר אל הרחוב באופן בלתי נמנע. בשנים האחרונות התבסס בישראל סגנון מחאה שבו חסימות כבישים מרכזיים, עימותים מילוליים ופיזיים בין מפגינים, הטרדות צעקניות של נבחרי ציבור ומשפחותיהם בביתם הפרטי נתפסים כאמצעי לחץ לגיטימיים ואפקטיביים. המחאה, שהיא יסוד דמוקרטי חיוני בחברה דמוקרטית, מחליפה שכנוע אזרחי בהפרעה מכוונת, בשיבוש חיי היומיום ובהפעלת כוח ציבורי מתמשך. המסר המועבר לחברה ברור: לא משכנעים באמצעות טיעונים אלא כופים שינוי באמצעות שיבוש, לחץ ונזק.
לצד הזירות הפוליטיות והתקשורתיות, גם מערכת החינוך חווה בעוצמה את תוצאות תרבות ההפרעה וההתלהמות הציבורית. מורים ומנהלים מדווחים על קושי גובר לנהל דיון רגוע בכיתה, על חוסר סובלנות לדעה אחרת, על זלזול בסמכות ועל עלייה באגרסיביות מילולית בין תלמידים. ביה"ס לא פועל בוואקום תרבותי אלא משקף את דפוסי ההתנהגות שהחברה משדרת מלמעלה. כאשר תלמידים רואים פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומפגינים פועלים בצעקות, בהשפלה ובהפרעה שיטתית, הם מפנימים שכך מקובל להתמודד עם מחלוקת.
גם הזירות שאמורות להציב גבולות לשיח הציבורי אינן חסינות עוד מפני תרבות ההפרעה. דיונים בבתי המשפט, במיוחד בתיקים ציבוריים רגישים ובבג״ץ, מתאפיינים בהתפרצויות, בפרובוקציות ובניסיונות להפעיל לחץ על ההליך עצמו. המשפט, שאמור להתבסס על טיעון מסודר, הקשבה לנימוקים ויישום כללים, נסחף לאווירת עימות ורעש. אפילו הזירה שאמורה לגלם ריסון מוסדי מאבדת את כללי המשחק. המסר לחברה הוא שכוח ולחץ עדיפים על הליך תקין והיגיון.
יש מי שטוען שהכנסת אינה אלא מראה של החברה הישראלית, ולכן אין טעם להאשים את נבחרי הציבור במאפייני השיח. אך גם אם יש בכך גרעין אמת, הטענה מחמיצה את מהות השליחות הדמוקרטית. חברי הכנסת אינם אזרחים פרטיים אלא הנהגה שנבחרה להוביל, לתת דוגמה אישית ולהציב סטנדרט של התנהגות אזרחית ראויה. תפקידם אינו רק לבטא את רצון הציבור אלא גם לעצב את האופן שבו מחלוקות צריכות להתנהל: בכבוד ובהקשבה. בדמוקרטיה בריאה ההנהגה אינה משקפת יצרים - היא מרסנת אותם ומכוונת את החברה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו