נובה, אחרי המלחמה: תמונה מתעתעת של המקום היפה ביותר

המרבדים האדומים בדרום, המראה היפה ביותר בארץ בימים אלה, הם גם תמונה מתעתעת מעט.

בדומה לתמונות התעתועים המוכרות המכמינות מראות שנחשפים רק במאמץ או רק לבעלי ראייה מיוחדת, גם הכלניות מטמינות את עצמן מרחוק בתוך המרבד הירוק, ומתגלות במלוא יפעתן מקרוב ובמבט ממוקד.

זהו כבר החורף השלישי שהן לא רק יפות ועוצרות נשימה אלא גם מכאיבות ופוצעות ומטלטלות את הנפש.

אבקש להתוודות על דבר מה: השבוע ביקרתי לראשונה מאז אסון 7 באוקטובר באתר ההנצחה לנרצחי הנובה. כבר עברתי בסביבה פעמים רבות. הרגשתי מתחת לגלגלים את הכבישים שעליהם נסעו מכוניות הרוצחים, הבטתי מרחוק אל המקומות האהובים שמקריאה ומצפייה ומשמיעה אני יודע בעל פה לתאר כל פיסה בהם, אך לא נכנסתי ברגליי אל גיא ההריגה עצמו. אני בטוח שאתם יכולים להבין אותי ועוד רבים כמוני.

השבוע נכנסתי. הילכתי בין העמודים, התמונות והשמות, קראתי והקשבתי וישבתי וקמתי ואפילו צילמתי. אתר ההנצחה לנובה הוא מקום שמעביר היטב את הזוועה, ומצליח לגעת בדיוק איפה שהוא צריך לדעת. באופן מפתיע, אף שהוא מאוד מעוצב ואפילו יפה מדי - עודף האסתטיקה מצליח בכישרון לא לכסות על הפצע אלא דווקא להדגיש אותו, כשהוא עטוף במסגרת אהבה וזיכרון.

זו היתה חוויה עזה וחזקה מאוד. גם בגלל המקום והמוצגים, גם בגלל מאות המבקרים האחרים.

התחושה היא של דבוקת מבקרים מחובקת ונעה יחדיו, אף שכל אחד וכל קבוצה מסיירים לעצמם. נתקלנו בעוז דוידיאן המספר את סיפורו, באליהו ליבמן, אביו של אלקנה ז"ל המוביל קבוצה, בעשרות חיילים, בהרבה תיירים, ובעוד ועוד ישראלים שבאו לטייל ולראות את יפעת הדרום האדומה ומצאו את עצמם כאן קרועי לב מול המקום הקדוש הזה.

והדברים האלה אינם ביקורת אתרים והמלצה על מוקדי אמנות, אלא בקשה ועצה טובה: סעו לחניון רעים, אל אתר ההנצחה לנרצחי הנובה. את כל אלפי הדקות שבהן הרהרתם ועודכם מהרהרים באסון ובמצב ובמלחמה - טלו איתכם לשם.

זה מכניס הכל להקשר נכון, אורז את הכאב ומביע אותו באופן חד ומרגש מאוד.

דווקא עכשיו, כשספיחי המלחמה עודם כאן ואלף שאלות עומדות להכרעה, צריך לנסוע בשיירות לשם, אל הדם ואל תימרות העשן שכל המרבדים האדומים היפהפיים מעטרים אותם כמסגרת מכושפה.

אני בדרך כלל לא מאמין בתיווך זיכרון באמצעות מקום פיזי. בזיכרונות רחוקים יותר זה ממש לא עובד לי, יהיה האתר מוצלח ככל שיהיה. אבל אתרי הדמים בעוטף אינם אתרי זיכרון ואינם מוזיאונים.

קול דמי אחינו צועקים בהם אלינו מן האדמה.

מקובל לחשוב שאת החשיבה המדינית יש לקיים בתנאים קרים וענייניים, בלא לערב אמוציות. יכול להיות שזה היה נכון פעם, אבל כדאי לנסות לערוך דיון ענייני כזה בין מאות העמודים קורעי הלב של רחבת הריקודים המרכזית של הנובה, שהיתה למרחץ דמים. סעו לעוטף.

אדום בלב. שחור בלב.