שורדי השואה עברו הכל. גטאות, מחנות, רעב, בריחה, הסתרה, אובדן של משפחות שלמות. הם שרדו את הרוע האנושי במלוא עוצמתו, אך יכלו לו. הם בנו חיים חדשים, הקימו משפחות וקהילות, והאמינו או קיוו שהשנאה האנטישמית שייכת לעבר.
ב־7 באוקטובר התקווה הזו נסדקה
מראות הטבח האכזרי במדינת ישראל החזירו אותם 80 שנה לאחור. העובדה שזה קרה במדינת ישראל היכתה בהם בתדהמה ובכאב בל יתואר. אך לא רק הזוועות שבוצעו באזרחים חפים מפשע שברו אותם, אלא גם מה שבא אחר כך: גל אנטישמיות עולמי, בוטה וחסר בושה. הצדקת הטבח. האדרת חמאס. קריאות להשמדת יהודים. תקיפות יהודים על בסיס יומי. האנטישמיות הגיעה לממדים מפלצתיים.
רק בשנה החולפת נרצחו 20 יהודים בפיגועים אנטישמיים בקולורדו, בוושינגטון, במנצ׳סטר ובבונדיי ביץ׳ שבאוסטרליה. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כל אחד מהם תזכורת לשנאת היהודים עתיקת היומין שאינה משתנה, אלא רק מחליפה צורה.
בארגון מצעד החיים אנחנו שומעים את זעקתם המהדהדת של שורדי השואה ברחבי העולם, וכולם אומרים דברים דומים, דומים מאוד. הם כועסים, מתוסכלים, כואבים. והם מפחדים. לא על עצמם, אותם כבר אי אפשר להפחיד. אבל הם נזהרים. שורד השואה מארק שפיגלמן מסידני מספר: ״אני כבר לא שם את הכתובת של המוזיאון היהודי כשאני מזמין מונית, אלא בניין סמוך״.
הם מפחדים על הנכדים שלהם. הם, שראו איך מילים הופכות לאלימות ואיך הסתה הופכת לרצח, מזהים את הדפוסים. הם שומעים את השפה. הם רואים את ההשתקה. הם חווים את הפחד שחוזר - לא אליהם, אלא לדור הבא. הכאב שלהם עמוק. הכעס - מוצדק.
ולמרות הכל, ואולי דווקא נוכח הגל העכור, הם חזקים. גאים ביהדותם ודבקים בזהותם יותר מאי־פעם. הם מסרבים להסתגר, לא נכנעים להשתקה, להסתה ולאיומים. אווה קופר מקנדה סיפרה שלא רק שלא הפסיקה ללכת לבית הכנסת ולאירועים של הקהילה היהודית, אלא להפך: ״אני הולכת יותר, וביותר דבקות ונחישות״. סמי סטייגמן מניו יורק, שהרצאתו בבית ספר בוטלה בגלל תמיכתו בישראל, נלחם בהחלטה, שבלחץ ציבורי בוטלה, והוא ידבר בפני תלמידים ויספר להם את הסיפור שלו.
חלק מהם מודים בכאב: הם כבר לא בטוחים שננצח את האנטישמיות, אבל מאמינים שהתקווה טמונה בדור הצעיר ובמדינת ישראל. בבני הנוער ובצעירים שבוחרים להקשיב, לשאול, לצעוד במצעד החיים לצידם. ״חינוך, חינוך, חינוך״, הם חוזרים ואומרים. לא כסיסמה ריקה, אלא כתשובה, אפילו כתרופה. ״את השנאה והבורות ננצח רק כשנגרום לאנשים לראות ולקבל את האחר כאדם ולא כאויב״, אומרת אווה קופר.
למרות מנהיגות שנכשלת במיגור האנטישמיות, הם עדיין מאמינים בבני אדם. מאמינים בחמלה. ״אל מול השנאה אנחנו חייבים לדבוק באנושיות ולעמוד נגד הקיצוניות, חוסר הסובלנות והשנאה״, אומר ג׳ק וייסר מבריטניה.
למרות הכאב והחשש, הם לא מאבדים תקווה. אחמד אל־אחמד, שעצר את הטבח בבונדיי ביץ', נתן להם תקווה. התושבים שבאו לקנות מהמאפייה היהודית בניו יורק לאחר שעובדי הרשת קראו לנתק את הקשרים לישראל, נותנים להם תקווה. מדינת ישראל נותנת להם תקווה. מדינה שלא היתה לפני 80 שנה, כשהעולם שהכירו התנפץ לרסיסים. מדינה שנותנת לעם היהודי קול, כוח והגנה. עוגן של ביטחון ותקווה, גם כשהעולם מאבד כיוון.
בשנות חייהם האחרונות הם שואלים אותנו שאלה פשוטה ומטלטלת: מה נבטיח להם שנוכל באמת לקיים?
חשוב להם שקולם יישמע. חשוב להם שהשואה לעולם לא תישכח. חשוב להם שלקחיה יילמדו. והאחריות עכשיו - עלינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו