גם בזמנים הקשים ביותר: אנחנו עם של גיבורות על

חגורה מחוטי חשמל צבעוניים, חזייה מאולתרת מבטנה של מעיל, מסרק משאריות חוטי ברזל, שאריות אודם שבעזרתן צבעו את הלחיים וכך הצליחו להישאר בחיים בסלקציות, תליון בצורת ראש אישה עשוי משאריות לחם - אלה הם חלק מפריטי האופנה ששרדו מהשואה ומוצגים בתערוכה "גיבורות" במוזיאון העיצוב בחולון.

גם בזמנים הקשים ביותר, נשים שמרו על צלם אישה. כזו היתה רוזה רוזנשטראוס, שגורשה מביתה ולגופה שמלה צבעונית. בגטו השמלה נקרעה, רוזה הטליאה אותה ויצרה ממנה חצאית שנשארה. עדות.

לא כולן שרדו, והיו שהשאירו אחריהן מסמכים וסיפורים, שבהמשך הפכו ליצירות אופנה שמוצגות בתערוכה. כזה הוא סיפורה של הדי סטרנד, שנולדה וגדלה בפראג והיתה מעצבת אופנה של החברה הגבוהה. היא נספתה עם בעלה, אבל עיצוביה נמצאו במעטפה והועברו בידי קרוביה למוזיאון היהודי במילווקי.

לקראת התערוכה ייצרו בארץ מערכות לבוש מדויקות על פי העיצובים שהשאירה. הן מוצגות כתצוגת אופנה, שמצביעה על אובדן כישרונות בלתי נתפסים. כישרונות שנרצחו ונשטפו בים של דם בשואה.

אחת הכותרות בתערוכה היא "היכן שיש קמח יש אופנה". הכוונה היא שהיכן שיש קמח יש חיים, יש נשים ותהיה אופנה, כמו גם רצון לשמור על מעט אנושיות בתוך התופת. תמיד תימצא הדרך לייצר יופי גם בתוך צלמוות, כפי שהיה במחנות ההשמדה. מתברר ששקי קמח שימשו את הפאשניסטות של אותם ימים כחומר גלם לייצור אופנה יפהפייה. חצאיות וחולצות ועוד.

במחנות ההשמדה היו נשים גיבורות, ולא רק בתחום האופנה. היו ששימשו מבריחות מזון, היו שהתחפשו לנשים גרמניות או פולניות והצליחו לסייע ולשנות גורלות של רבים מבני עמן, וגם כאלו שבמשך שנים התחבאו במקומות שקשה להעלות על הדעת. והיו גם נשים שאיבדו הכל, ולאחר שניצלו המציאו את עצמן מחדש, הקימו משפחות חדשות ובכך למעשה ניצחו את הצורר הנאצי שעשה הכל כדי לחסלן.

אתמול, יותר מ-80 שנים אחרי השואה, פגשתי חבורת חיילות שעומדות להיות חובשות קרביות בצבא הגנה לישראל. מודה שהתרגשתי לראות את כולן יפות וגאות, מתוקתקות ונושאות את המדים כאילו היו לפחות יצירות של שאנל.

והיום, ביום השואה הבינלאומי, שמזכיר לעולם את מה שעבר העם היהודי, יום שמבקש ממדינות העולם גם להילחם באנטישמיות הגואה בעולם, זה ריגש אותי במיוחד. זה החזיר אותי אל הלוחמות שיצאו לקרב ב-7 באוקטובר. טנקיסטיות, טייסות, נווטות, רופאות, תצפיתניות, רבש"ציות, לוחמות. חלקן נהרגו, אחרות נותרו כדי לספר.

מרגשות במיוחד אותן תצפיתניות שנחטפו לעזה, שרדו והתעקשו לחזור ולסיים את שירותן הצבאי. חוט של שותפות שזור בינן לבין גיבורות התערוכה.