לפני יותר מ־500 שנה קבע הפילוסוף ומבשר מדע המדינה המודרני והלאומיות האיטלקית ניקולו מקיאוולי (בספריו "דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" ו"הנסיך"), שאם רק פגעת באויב, ולוּ גם קשות, אבל לא מחצת אותו - סיכנת את עצמך, ועליך לצפות לנקמה קשה.
טראמפ: "איראן בבעיה, אמרתי שאם השלטון יהרוג מפגינים - נפגע בהם חזק" // CSPAN
האם אין זה חל עכשיו על איראן, חמאס וחיזבאללה? על האסלאמיסטים בסוריה, בתימן ובעיראק? אלו פסקאות מפורסמות לשמצה, מפני שהן נתפסו כהמלצה להשמיד כליל את האויב הפנימי או החיצוני (באיטליה המפוצלת של המאה ה־16 לא היה גבול ברור בין "פנים" ל"חוץ").
אבל אפשר וצריך להבין את ההמלצה למחוץ את האויב לא במובן של השמדת אוכלוסייה, חס וחלילה, אלא במובן של שלילה מוחלטת של יכולת פעולה עתידית - פוליטית, צבאית ומוסדית - של האויב.
אפשר ללמוד משהו על הבעייתיות הזאת מעיון במהלך ההיסטורי של מחיצת הנאצריזם המצרי. ישראל היכתה במצרים הנאצריסטית ב־1956, אבל נשיא ארה"ב אייזנהאואר כופף את ידה וידי בעלות בריתה, צרפת ובריטניה, ולכן נותר נאצר על מכונו.
בקיץ 1967, בחלוף כעשור שקט שהשמאל הישראלי לא חדל מלהתרפק עליו מאז, השלים נאצר התעצמות וכיתור באמצעות ברית עם סוריה, עיראק וירדן. איום קיומי ריחף על ישראל. גם ניצחון 1967 לא הסיר אותו, ואחריו באו מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. מהנאצריזם אכן נשללה באופן מוחלט (אך לא לנצח, כמובן) יכולת לתקוף את ישראל - אבל רק כשחצי האי סיני פורז בהסכמי קמפ דיוויד ב־1979, שהיו תולדה משוקללת של הניצחון במלחמת יום הכיפורים ובשלוש קודמותיה.
רק פירוז סיני מחץ את הנאצריזם, כלומר את האפשרות שמצרים תאגד ברית למתקפת־השמד נגדנו.
מהשתלשלות זו, ומדומות לה בתולדותיהם של מדינות ועמים אחרים, צריך ללמוד שני עקרונות פרגמטיים. ראשית, שאי אפשר לקבוע מראש מה תהיה משמעותה של שלילה מוחלטת של יכולת פעולה עתידית - ראשי הממשלה בן־גוריון, אשכול, מאיר ורבין לא היו יכולים לדעת מראש כיצד יורשם, בגין, יכריע את הנאצריזם על בסיס פעולותיהם (גם בגין, בזמן שהיה חבר בממשלת האחדות של אשכול, לא צפה את פעולותיו שלו־עצמו, לימים, כשיעלה לראשות הממשלה). שנית, צריך להבין ששלילה מוחלטת של יכולת הפעולה מאויב אידיאולוגי אינה גאולת נצח. מצרים, למשל, נפלה ועלולה לשוב וליפול לאסלאמיזם, ואז לחזור לסיני. האימפריה העות'מאנית חוסלה, ועכשיו ארדואן מנסה לחדשה.
ברית נתניהו־טראמפ חייבת להביא בחשבון שאיראן הפצועה אחרי "עם כלביא" ו"פטיש חצות" מסוכנת מאוד, וגם בעלות בריתה, סין ורוסיה, עלולות לנסות לאושש אותה.
נראה שנתניהו וטראמפ מבינים את הסכנה, אבל כיצד יתמודדו איתה? איננו יודעים אם בהתקפה ישירה נוספת על תעשיות הטילים והגרעין, בהתקפה על משמרות המהפכה ועל משטרת הדיכוי או על כלכלת איראן, בחתירה חשאית תחת המשטר או בשילוב בין הפעולות האלה.
אותו היגיון חל על חמאס וחיזבאללה, בייחוד מבחינת ישראל: האפשרות שחמאס או חיזבאללה יתאוששו היא בלתי נסבלת ומחייבת פעולות מנע בטווח הקצר.
עד כה אין סימן ממשי להתכחשות ארה"ב לצד הזה בבריתה עם ישראל, וגם אם חלילה תהיה - אסור לישראל להירתע מההכרח להשמיד צבאית, פוליטית ומוסדית את שני האויבים האלה.
מתי בדיוק, ואיזו פעולה תקדם לאחרת, קשה לקבוע.
אבל כך או כך, ברור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה עכשיו חזרה של דבר־מה דומה ל"עשור השקט" המדומה של 1967-1957 או לסבילות היחסית שלנו עד 7 באוקטובר. יש למחוץ את האסלאמיזם האיראני ושלוחותיו בעתיד הקרוב.
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו