"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
לפני שתאשימו את ההורים: מעונות מפוקחים הם לא הנושא
אחרי האסון במעון בירושלים, רבים קפצו להאשים את ההורים בהזנחה והפקרות • אבל האמת היא שכולנו בוחרים בחירות שלא חפות מסכנה: רכב פחות בטוח כי זה מה שהתקציב מאפשר, חטיפים למרות הסכנה לסוכרת, נסיעה באוטובוסים בתקופת האינתיפאדה • המקרה הזה לא דורש הוקעה, אלא חמלה ושותפות
הארכת מעצרן של המטפלות מהפעוטון בירושלים. צילום: יוני ריקנר

לפני שתאשימו את ההורים: מעונות מפוקחים הם לא הנושא

אחרי האסון במעון בירושלים, רבים קפצו להאשים את ההורים בהזנחה והפקרות • אבל האמת היא שכולנו בוחרים בחירות שלא חפות מסכנה: רכב פחות בטוח כי זה מה שהתקציב מאפשר, חטיפים למרות הסכנה לסוכרת, נסיעה באוטובוסים בתקופת האינתיפאדה • המקרה הזה לא דורש הוקעה, אלא חמלה ושותפות

ליאורה לויאן
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]

בערך היום לפני ארבע שנים פתחנו את הטלפון במוצאי שבת וקיבלנו מבול של הודעות מבלבלות, שהשורה התחתונה שלהן היא אחת: המעון של אחד מהילדים נסגר בגלל חשד לאלימות של הצוות.

המעון היה צמוד לתחנת המשטרה העירונית. כמה צמוד? יש לי דפיקה באוטו מהפעם שעשיתי רוורס מחוץ למעון ונתקעתי בתחנה. היו בו מצלמות בכל חדר, רשימת המתנה אינסופית, ודלת פתוחה להורים שרצו לקפוץ באמצע היום להציץ. אנחנו היינו חדשים באזור והשם הטוב של המקום נישא בפי כל.

לפי החוק, צריך מבוגר אחד על תשעה ילדים בני פחות משנתיים. במעון הנ"ל היחס היה הרבה יותר אישי. זה היה מעון החלומות - עד שלא, וככה גילינו שפיקוח אינו תעודת ביטוח, ושגם רגולציה מדוקדקת לא מבטיחה את הדבר היחיד שאנחנו מחפשים במסגרות לילדים: אהבת ילדים וסבלנות בלתי נשחקת.

את הסנטימנט הזה מאששים עוד לפחות 100 אלף זוגות הורים: מתוך כחצי מיליון פעוטות עד גיל 3 שיש כיום בישראל, 200-100 אלף נמצאים במסגרת ללא פיקוח. כנראה השאלה אם יש או אין מטף במקום מטרידה אותנו פחות מהשאלה אם מישהו ירים את הילד שלנו כשיבכה ויאיר אליו פנים.

תינוקות שפונו מהפעוטון בירושלים, צילום: אורן בן חקון

אחרי האסון, גם אני רציתי לקפוץ על עגלת השיח הציבורי המזועזע ולכתוב מילים נחרצות על אחריות הורית ועל הזנחה ועל הפקרות, ועוד מילים גדולות עם סימני קריאה - אבל משהו בבטן עצר בעדי.

אף אחד עדיין לא יודע מה באמת קרה במעון בירושלים, ובכל כמה שעות מתקבל עדכון סותר, אבל למעט ההורים של הילדים שהיו שם בפועל, זה בעצם לא משנה. מה שמשנה הוא שהמקרה הזה הוא לא אות קלון על ה"אחר", זה שמזניח את ילדיו ומפקיר אותם במסגרות לא מותאמות, אלא מראה שמשקפת במדויק, במדויק עד כאב, את המרחב האפור האינסופי שבו אנחנו כהורים מקבלים החלטות.

שום הורה נורמטיבי לא מכניס את ילדיו למצב סכנה מתוך בחירה. לא הורה חרדי, לא הורה חילוני, לא הורה ערבי. שום הורה.

הורים קונים רכב קצת פחות בטוח כי זה מה שהתקציב שלהם מאפשר (קיה פיקנטו, למשל, הוא אחד הרכבים הנפוצים בארץ, על אף מבחני הריסוק הלא מושלמים שלו). העיר שדרות שגשגה למרות הסכנה במגורים בה, תחת איום הרקטות הרבה לפני 7 באוקטובר, כי הורים רצו לקנות דירות במחיר בר־השגה וליהנות מהקהילתיות המיוחדת שבה.

הורים מרשים לילדים שלהם חטיפים אף על פי שזה מעלה את הסיכון לסוכרת, ומשאירים אותם מול המסך אף על פי שזה הרסני למוח, או מרשים לילד לנסוע על אופניים לחבר, או מרשים למתבגרת לנסוע עם חברות לטיול באילת.

כשאני גדלתי, בירושלים של שנות האינתיפאדה השנייה, רק על כמה חברים בודדים נאסרה בתכלית האיסור נסיעה באוטובוסים.

רוב ההורים ידעו שהם לא יכולים להשתעבד להסעת הילדים ממקום למקום, ולא יכולים לדרוש מהם להישאר רק בבית, וגם לא יכולים לעמוד בעלות של מונית כמה פעמים בשבוע במקום אוטובוס. הם בחרו בחירה שלא היתה נטולת סכנה, אך איש לא יאשים אותם ברשלנות.

הילדים במעון בירושלים שוכנו בשירותים, צילום: ללא

אני לא יודעת מה קרה במעון בירושלים. גם אתם לא. אולי נגלה שהיתה שם הזנחה פושעת, אולי נגלה שהיו נסיבות לא אידיאליות וחימום יתר. אבל ההורים שמדברים מספרים על מקום אוהב, על גננת מנוסה ועוטפת, על דורות של ילדים שאהבו אותה ושמחו להגיע למעון שלה. זו היתה בחירה הגיונית, לא זריקת אחריות.

המקרה הזה לא דורש ביקורת, הוא דורש חמלה ושותפות. הסקת מסקנות עדינה, לא הוקעה בכיכר העיר. מתוך מרחב האפשרויות שעומד בפנינו כהורים אנחנו בוחרים. תמיד בוחרים, בידיעה שלכל בחירה עלול להיות מחיר, ובתקווה שלעולם לא נצטרך לשלם אותו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...