בסרטון רואים אישה איראנית צעירה שרה. החיג'אב מונח באופן רופף על השיער ומסביבה אנשים ברחוב שמצטרפים בזמזום חרישי. אני לא מבינה שום מילה מהשיר, ובכל זאת הלב שלי יוצא אליה. השירה נשמעת כמו תפילה. כמו שאני מדמיינת את מרים הנביאה ביציאת מצרים. שירה של חירות, של תקווה.
הסרטון חרך את הרשתות ברחבי העולם. מישהו כתב שהאישה הצעירה הזו נורתה למוות במהומות. לא יודעת זה אם נכון, יודעת שהשירה־תפילה שלה הפכה לאחד מהסמלים העצובים של ההתקוממות.
אישה שרה אינה רק אישה שרה. זה סמל. לחירות, לבחירה, ליכולת להשמיע קול. יכולת שנשללה מנשים באיראן ומנשים לאורך ההיסטוריה באינספור הקשרים ותרבויות.
הסרטון הזה נגע במקום העמוק שמתכווץ בפחד כששירת נשים הופכת לשאלה, לספק, לכלי במאבק פוליטי על כוח ובעלות על המרחב. כשנוכחות נשים הופכת לסוגיה. כשדברים שחשבנו שהם מובנים מאליהם מפסיקים להיות כאלה.
אני אישה דתייה ומכירה היטב את המורכבות ההלכתית, וברור לי שעבור גברים דתיים רבים זו פשוט ההלכה. אבל עבור נשים רבות יש לדבר הזה מטען עמוק שגם אם הוא לא קשור לחוויית החיים האישית שלהן כמי שזכו לחיות במדינה דמוקרטית, הוא צרוב באיזשהו זיכרון קולקטיבי שיודע שזה לא מובן מאליו. שיודע שהיו אלפי שנות השתקה, ושיש עדיין בהרבה מקומות והרבה הקשרים. זיכרון שמביא לכך שאנחנו פוחדות. כמו שהשואה או האנטישמיות צרובה בנו למרות שלא חווינו אותה כי זכינו לגדול במדינה יהודית ריבונית, כמו שהאפליה והגזענות והזלזול צרובים בזיכרון של בנים לעולים מארצות צפון אפריקה גם אם הם עצמם לא חוו גזענות. לא בכל הנשים, כמו שלא בכל המזרחים או בכל היהודים, אבל במספיק.
זו התשתית העמוקה של הרגשות הקשים שמתלווים לוויכוח, וזה מה שאנשים דתיים רבים לא מבינים לגביו. הציבור הדתי רגיל לחשוב על עצמו כמיעוט, וככזה הוא מצפה להתחשבות ברגשותיו. אבל הציבור הזה, אנחנו, הפכנו לגדול ולדומיננטי, ובמידה רבה לכזה ששולט ומעצב את המרחב. אז אפשר לחשוב שמדובר בדורסנות, בנקמה, ב"עכשיו תורנו" או בגרסה היהודית־ישראלית שלו - "מה ששנוא עליך תעשה כשיגיע תורך".
אבל בהנחה שזה לא הסיפור ושאין ניסיון לכפות על כלל הישראלים את חוקי ההלכה בפרשנותם המחמירה ביותר, ובוודאי שאין רצון לעצב את המרחב הציבורי הישראלי בהשראת איראן, אפשר לצפות ולדרוש הכרה והבנה לפחדים ולרגישויות אחרות, נשיים או אנושיים. אפשר לצפות לרגישות ולהבנה לחשש ולפחד. גם אם יש מי שחושב שאין לו סיבה במציאות, גם אם יש מי שהוא נראה לו מוגזם, הוא שם, מתחת לעור.
במונחים היסטוריים, ההכרה בנשים כבני אדם של ממש שאינה חלק מ"נשים, עבדים וקטנים", אלא סובייקט בעל בחירה חופשית גמורה, היא תופעה צעירה, לא הרבה יותר ותיקה מריבונות יהודית. לכן דווקא מי שמבין את הפחד הגדול מלאבד את מדינת ישראל צריך להבין פחד דומה של נשים מחזרה לעולם שבו הן, אנחנו, לא יכולות להשמיע קול. לא יכולות פשוט להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו