למה מעורבות קטאר וטורקיה בעזה דווקא משרתת את ישראל?

מאז פרוץ המלחמה בעזה מתנהלת בישראל מחלוקת עקרונית, אך גם רגשית מאוד, סביב השאלה מי צריך לנהל את הרצועה ביום שאחרי. הממשלה מביעה התנגדות חריפה להשתתפותן של קטאר וטורקיה בכל מנגנון בינלאומי שייקח אחריות על עזה, בטענה שמדובר במדינות המזוהות עם חמאס, ולכן אינן ראויות למעמד של שותפות בניהול עתיד הרצועה.

אלא שמאחורי ההתנגדות הזו מסתתרת טעות אסטרטגית. ישראל מתעקשת להיאחז בשיקול מוסרי מופשט במקום לנהל אינטרסים מדיניים וביטחוניים קונקרטיים. השאלה איננה מי צודק יותר אידיאולוגית, אלא מה ישרת טוב יותר את ביטחונה ועתידה של ישראל.

האינטרס הישראלי העליון אינו להעניש, להוקיע או לבודד, אלא לצאת מאחריות אזרחית, כלכלית וביטחונית על שני מיליון תושבי עזה מבלי לאפשר לחמאס לחזור לשלוט בה. שליטה ישראלית ישירה ברצועה אינה פתרון אלא מלכודת.

משמעותה חזרה למודל הכיבוש האזרחי, אחריות לאספקת מים, חשמל, מזון ובריאות, חיכוך יומיומי עם אוכלוסייה עוינת ולחץ בינלאומי קבוע שיגביל כל פעולה ביטחונית. ואקום שלטוני, מנגד, הוא הזמנה פתוחה לחזרת חמאס דרך מנגנונים אזרחיים, מיליציות מקומיות, שליטה בשוק השחור והברחות נשק. שתי החלופות הללו אינן משרתות את האינטרס הישראלי.

לכן נדרש גוף שיש לו גם לגיטימציה בינלאומית, גם משאבים כלכליים, גם יכולת ניהול אזרחית וגם השפעה פוליטית אזורית. מועצה בינלאומית שתיקח אחריות על השיקום והניהול האזרחי של עזה אינה ויתור על הישגים צבאיים, אלא השלמתם במישור המדיני. היא מאפשרת לישראל להישאר אחראית לביטחון בלבד, ולמנוע את הפיכתה לשלטון אזרחי בפועל. זהו מעבר מאסטרטגיית כוח לאסטרטגיית אחריות, לא על עזה, אלא על עתידה של ישראל.

וכאן נכנסות לתמונה קטאר וטורקיה. ההתנגדות הישראלית לשתיהן מובנת. שתיהן מחזיקות קשרים עם חמאס, שתיהן פעלו לאורך השנים כמתווכות, ושתיהן אינן ידידות של ישראל. אבל דווקא משום כך הן נכס, לא נטל. מי שמסוגל לדבר עם חמאס הוא מי שמסוגל ללחוץ עליו. מי שיש לו ערוץ פתוח אליו הוא מי שיכול לאכוף עליו התחייבויות. בלי שחקנים כאלה, כל מועצה בינלאומית תהיה גוף הצהרתי חסר שיניים, נטול יכולת השפעה אמיתית על המציאות בשטח.

קטאר כבר כיום מעורבת עמוק בעזה. היא מממנת משכורות, תשתיות וסיוע הומניטרי, והיא עושה זאת שנים בהסכמת ישראל ובתיאום עימה. השאלה איננה אם היא תהיה שם, אלא באיזה מסלול. דרך חמאס או דרך מנגנון בינלאומי מפוקח, עם שקיפות, פיקוח והתחייבויות. מועצה בינלאומית מכניסה את הכסף הקטארי למסגרת מוסדרת ומונעת ממנו להפוך לדלק פוליטי בידי חמאס. במקום לעודד תלות בארגון טרור, היא מנתבת את המשאבים לבניית מוסדות אזרחיים מתפקדים.

גם טורקיה פועלת כיום כשחקן אזורי עם אינטרסים כלכליים, שאיפות השפעה ורצון לבסס מעמד בזירה המזרח־תיכונית. דווקא ניהול אזרחי של עזה מעניק לה תמריץ ליציבות, לא להסלמה. מדינה שמנהלת בתי חולים, תשתיות, נמלים ומערכות מים אינה מעוניינת בטילים ובמנהרות. ניהול אזרחי מחייב אחריות, והאחריות מייצרת ריסון. שחקן שיש לו מה להפסיד נזהר יותר.

הטיעון הישראלי נגד קטאר וטורקיה נשען על שיקול מוסרי. אי אפשר לתת דריסת רגל למדינות המזוהות עם חמאס. אך מדיניות חוץ איננה תחרות מוסרית אלא ניהול אינטרסים בעולם לא מושלם. אין במזרח התיכון שחקנים ניטרליים באמת, ואין פתרונות טהורים בסביבה פוליטית מלוכלכת. ישראל לא צריכה לשאול מי השחקן המושלם, אלא מי מוכן לקחת אחריות. מועצה בינלאומית עם קטאר וטורקיה איננה פתרון אידיאלי, אבל היא עדיפה לאין שיעור על כיבוש אזרחי, על ואקום שלטוני, על חזרת חמאס ועל סבב מלחמה נוסף.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה במחשבה מדינית