בסוף שנות ה־80 נכנסתי ללמוד בישיבת חברון. אני ממש זוכר את הימים הראשונים, את ההתרגשות והציפייה, בעיקר את תחושת הגאווה והסיפוק על שזכיתי להימנות עם שוכני המוסד הזה.
מכיוון שלא למדתי הרבה, כידוע, היה לי זמן אינסופי כמעט לנשום ולחוש את האווירה, להבין את ההווי וגם ללמוד על ההיסטוריה.
הו, ההיסטוריה!
על סלבודקה וחברון, ראשי הישיבה וגלגוליה, הווייתה המיוחדת ואווירתה הכובשת. בין השאר, היו גם הרבה סיפורים, אחד מהם אני ממש זוכר, אף שלא היה בו כמעט כלום: סיפור הסטירה.
והסיפור היה, כפשוטו, על תלמיד אחד, אני אפילו זוכר את שמו, שהעיף סטירה לחברו באמצע בית המדרש. זהו. הסתיים הסיפור. והסיפור הזה היה אטרקציה של ממש. הוא היה נלחש באוזניים, בתוך שורה של הרבה סיפורים אחרים, מהם דרמטיים ובעלי משמעות ומהם אזוטריים, אבל הוא היה מספיק חשוב ודרמטי כדי לכלול אותו בדברי הימים.
הסיבה לכך היתה פשוטה: הסטירה הזו היתה חתיכת אטרקציה. המחזה היה כל כך נדיר עד בלתי אפשרי, עד שהסיפור הזה הפך סנסציה כאילו סיפרו על דרקון שיום אחד באמצע סדר א' חדר מבעד לגג בית המדרש וירק לשון אש על ר' דוד כהן, שכמובן יצא ללא פגע שהרי תורה מגנא ומצלא.
בשנים שלאחר מכן ביליתי בישיבה ובישיבות אחרות את כל ימיי. מעודי לא נתקלתי בקטטה או באלימות פיזית.
אני אומר לכם את הדברים הבאים כמי שמכיר את התנועה הישיבתית לעומקה ממש, ואף הייתי, באופן בלתי רשמי, בין כותבי דברי ימיה, לפחות בתחום הפולקלור: אלימות פיזית זרה למהותו של תלמיד הישיבה ברמה קיצונית ממש. היא מנוגדת אפילו לאופן שבו הוא מנסח את הגבריות שלו. היא פשוט לא קיימת. מחוץ לתחום. זהו ערך מערכיה הבסיסיים של התנועה הזו. הוא אפילו כמעט לא כתוב מרוב שהוא בסיסי.
נכון שישיבת חברון הצטיינה בכך באופן מיוחד, ובישיבות גדולות אחרות כבר שומעים לדאבוננו פה ושם על גביעי לבן מתעופפים ואפילו פה ושם על תגובות אלימות גופנית - ועדיין אני אומר לכם: כאשר תלמידי חכמים אמיתיים נתקלים בתמונה כזו, הם מתחילים לבכות. הם מתחרפנים. הם יוצאים מדעתם.
והתמונות של הימים האחרונים, של אלימות ממש בבני ברק ושל אלימות בכבישים דבר יום ביומו, הן מקור לכאב נורא. לתחושה איומה אצל אלפי־אלפי חרדים. אלו לא רק המהומות והפרעת הסדר וחילול ה' הנורא והאיוולת שבעצם ניהול המאבק בצורה כזו. זה הרבה יותר מזה. יש כאן פגיעה חמורה גם פנימה וסכנה להרס של יסודות חינוכיים בתוך החברה החרדית. יש מי שהיה לוקח את הדברים לקריאה למשטרה לפעול בכוח וכו', ואני, את אחיי אנוכי מבקש.
אנא מכם, קיצונים. אתם הורסים לגמרי, בידיים, את כל מה שביקשו רבותינו להקים.
תהא דעתכם ועמדתכם קיצונית ככל שתהיה, חדלו מייד מן האלימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו