בן ברית? טראמפ מצהיר על תמיכה בישראל ובפועל מפעיל לחץ כבד

השבוע נערכה מסיבת חנוכה מרגשת בבית הלבן, הנשיא דונלד טראמפ הוכתר כנשיא היהודי הראשון של ארה"ב וניכר שהוא נהנה מכל רגע. מול החנוכייה הבטיח טראמפ שתמיד יהיה הידיד הכי טוב של העם היהודי וכנראה גם התכוון לכך. אבל אם לשפוט על פי הלחץ שהוא מפעיל עכשיו על ישראל, כדאי להישמר במיוחד מהידידות הזו. כי דווקא תמונת העולם שהממשל שלו מנסה לכפות עלינו מעמידה בפנינו איום פטאלי, רב־זירתי. הסכנה מוחשית במיוחד לנוכח מסעו של ראש הממשלה למאר־א־לאגו בעוד כשבוע.

הבטן עוד מתהפכת מהביקור האחרון אצל טראמפ, שם קיבלנו כרטיס אדום להשמדת חמאס, בינאום הסכסוך, אופק למדינה פלשתינית, התנצלות לקטאר והסכם 20 נקודות הזוי ומסוכן. רק שעכשיו, עם התרסקות הנחות היסוד של ההסכם, בדגש על הסיכוי לפרק את חמאס, אנחנו נדרשים לבנות קומה מסוכנת והזויה עוד יותר. האגו ופרס הנובל המיוחל של ידידנו בבית הלבן מובילים הכל.

ביום שלישי שלחה השרה אורית סטרוק לראש הממשלה מכתב תחת הכותרת: "ניקולאי מלדנוב - מינוי מסוכן". מלדנוב צוין כמועמד לראש "מועצת השלום" - הגוף הבינלאומי הפיקטיבי שאמור, על פי תוכנית 20 הנקודות, לפקח על ממשלת הטכנוקרטים הפיקטיבית, שאמורה לשלוט בעזה באופן פיקטיבי, אחרי שחמאס יפורק מנשקו באופן פיקטיבי.

תפקיד שהיה אמור לאייש טוני בלייר, אבל אחרי שחמאס, יחד עם טורקיה וקטאר, הטילו וטו - האמריקנים העלו את מלדנוב. היה צריך שחברת הקבינט סטרוק תזכיר במכתב פומבי, עד כמה מלדנוב כנציג האו"ם במזה"ת היה עוין והרסני מבחינתנו, ומדוע אסור לאפשר לו לעמוד בראש גוף שיכריע מי צודק בינינו לבין "מועצת הטכנוקרטים", כלומר חמאס.

אבל פרשת מלדנוב היא רק קצה הקרחון של הביצה הקטלנית שנשקע לתוכה אם ניענה ללחץ האמריקני. קודם כל, אם נסכים לעבור למה שמכונה שלב ב', אף שברור שאין שום סיכוי להגשים את הנחות היסוד של ההסכם, שלפיהן התשתיות הצבאיות והמנהרות יושמדו, ולחמאס לא יהיה כל תפקיד בשלטון בעזה. כי אף שחוסר ההיתכנות המוחלט של ההסכם ברור לכל, זה ממש לא משנה בוושינגטון, כך השבוע שוב טען טראמפ שהצליח להביא שלום למזרח התיכון אחרי 3,000 שנה. החזון המדומיין והילדותי הזה יימשך, כי הוא מחובר לפולחן אישיות ואינטרסים, לא למציאות.

הבעיה היא שהחזון הזה דוהר על גבינו. ישראל נדרשת להסכין עם ביסוס שלטון חמאס מחדש, פתיחת מעבר רפיח, נסיגה לקו הירוק והכנסת כוח בינלאומי לגבול, כדי שיקשור לנו את הידיים. שלא לדבר על החדרת הרשות הפלשתינית לעזה, באמצעות כוחות פלשתיניים שאומנו על ידי מצרים ומוצגים בכזב כבלתי תלויים. ישראל נתבעת לחתום על תעודת כניעה.

עסקת הגז - דגל לבן

גם מה שהוצג ביום רביעי כהישג היסטורי - עסקת הגז עם מצרים - הוא למעשה הרמת דגל לבן, כתוצאה מלחץ של הבית הלבן. מטרתה המרכזית של העסקה היא להציל את הכלכלה של מדינת האויב - מצרים. 

אנחנו עיכבנו את העסקה זמן רב, בין היתר כיוון שקהיר מפירה את ההסכם עימנו ומסרבת לפרק את המבנה הצבאי העוין שהיא בנתה בתוך סיני. מה גם שישנן חלופות עדיפות, מבניית מתקני הנזלה ומכירת גז בשוק החופשי, ועד סלילת צינור לאירופה דרך קפריסין ויוון. שתי האפשרויות עדיפות כלכלית ואסטרטגית, אבל האינטרסים של החברה האמריקנית שברון ותמונת העולם של נשיא השלום האמריקני, כופפו השבוע את ראש הממשלה.

במקביל, גובר הלחץ להתקפל לקו הגבול עם סוריה, ולהסכין עם בניית ציר טורקי־סורי עוין ברמת הגולן. וחמור לא פחות - אנחנו מנרמלים את החתרנות ומעשי האיבה של קטאר נגד ישראל והעם היהודי. אחרי ההתנצלות בבית הלבן, הקטארים מחציפים פנים עוד יותר. בין היתר מגבירים את המאמצים שלהם להוציא אותנו גלובלית אל מחוץ לגדר, ולנתק את התמיכה הרפובליקנית בנו. בתקופה האחרונה נחשפים שוב ושוב מאמצי דוחא לקנות משפיענים ומחוקקים רפובליקנים ולבודד את הפרו־ישראלים. וגם לנוכח זאת הבית הלבן דורש מישראל לעמוד מנגד - ואנחנו שותקים.

כך, לתוך המלכודת שממתינה לו בפלורידה, צועד נתניהו חלש במיוחד, נואש לסיוע מהנשיא האמריקני כדי להיחלץ מהמשפט המסוכן. ולכן נתניהו נזקק עכשיו לסיוע דווקא מתומכיו ומאנשי הימין. אלו חייבים לזעוק, להתריע ולאיים בקול גדול - להזהיר את ביבי שלא יעז להיכנע. כי חייבים להדוף את החזון השגוי של דונלד טראמפ לגבינו. עדיף שזה ייעשה בתחכום ובתבונה, אבל בכל מקרה אסור להיכנס למלכודת.

במסיבת החנוכה בבית הלבן הזהיר דונלד טראמפ את החברים מפני היחלשות הלובי היהודי בקפיטול, והזהיר מפני חורשי רעתנו הרבים. הצדק איתו, חייבים להיזהר מאויבינו, אבל גם מידידים כמוהו, שעיוורים לסכנה שבה הם מעמידים אותנו. ופרס נובל - עדיף שיחכה עד שתהיה סיבה אמיתית להעניק אותו לחבר טראמפ.

האם תהיה רקונקוויסטה שנייה?

הדיווחים על ביטול שוקי חג המולד ואירועי החג באירופה חלפו לנו ליד האוזן כאילו הם מובנים מאליהם. כך גם התמונות המטלטלות של עזות מצח אסלאמית בערים רבות, מלונדון ועד מילאנו ובריסל. שוב ושוב צועדים מוסלמים לתוך שוקי החג עם דגלים אסלאמיים ואבוקות, צועקים ותוקעים לאירופאים אצבע בעין. מקלקלים את אווירת החג, מתריסים כנגד התרבות, אורח החיים והדת - תובעים להיות בעלי הבית.

ממגדבורג ועד פריז החליטו השנה לעצור מסורות של מאות בשנים ולא לחגוג, או להגביל מאוד את החגיגות. איומי הטרור, עלויות האבטחה, אבל גם ההתנצלות והמבוכה הפרוגרסיביות מול עזות המצח האסלאמיסטית, מקפלים את האירופאים לאחור.

כ־700 שנה שרר שלטון מוסלמי בספרד, עד סוף המאה ה־15, וקיצוני האסלאם עושים הכל כדי לצעוד לשם שוב. אבל הפעם לא רק באנדלוסיה - אלא גם בלונדון, בפריז ובברלין. רק שאז נלחמו האירופאים בכל כוחם, ועם הניצחון בגרנדה ב־1492, השלימו את מה שמכונה הרקונקוויסטה - הכיבוש מחדש.

הצדדים אז היו כמעט הפוכים - הממסד המוסלמי בספרד היה נאור ומתוחכם יותר מזה הנוצרי, שדרכו חזרה לשלטון היתה רבודה בדם של חפים מפשע, כולל יהודים רבים. אבל היום ברור איזה אסלאם מנסה להשתלט על אירופה והעולם כולו, זה שמעלה על נס את מעשי הטבח של 7 באוקטובר ומבקש להשליט את הרעלות על אירופה כולה. לכן, הרקונקוויסטה שנדרשת היום נועדה להותיר את האור והנאורות בערש התרבות המודרנית, לחסום את חשכת האסלאם הקיצוני. ומה שנותר לברר הוא אם לאירופאים עצמם נותרו חוסן מנטלי וכוח עמידה להשיב מלחמה ולהחזיר לעצמם את המדינות, הזהות והתרבות שלהם, ובין היתר את שוקי חג המולד והחגיגות המסורתיות.