אם נמשיך לזלזל ב"צינורות המעופפים" בשומרון - נתעורר למציאות שונה לחלוטין

בעוד המבט הישראלי מרותק, ובצדק, לאיראן, לעזה וללבנון, מתפתח בגבול המזרחי ובאיו"ש איום א־סימטרי המאתגר את תפיסת הביטחון. אם נמשיך לזלזל ב"צינורות המעופפים" כפי שזלזלנו בקסאם בעזה, אנו עלולים להתעורר למציאות שבה העורף נותר חשוף לחלוטין.

הידיעה שפורסמה השבוע על איתור נוסף של מצבורי רקטות בטולכרם, צריכה לשמש קריאת השכמה מהדהדת. אלא שבישראל השקט היחסי הוא מטבע עובר לסוחר, ששוחק את ערנותנו בנוגע לאיום האווירי המתפתח ממזרח, בגב ההר, ביהודה ושומרון ובמרחב התפר. בשל הנטייה הטבעית והמובנת למקד את הקשב האסטרטגי באיומים ה"קלאסיים" - בגרעין האיראני, בחיזבאללה בצפון ובחמאס בדרום - מפספסים איום מתהווה בלב ישראל.

האיום הנוכחי כבר אינו מוגבל לפיגועי טרור, ירי או דקירה. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להתעצם, לייצר ולשגר טילים, מעופפים למיניהם ורקטות (טמ"ר). כלי טיס זעירים, המאיימים מטווחים קרובים, מיוצרים ומשוגרים באמצעים קטנים, פשוטים וזולים. איום זה כולל גם שימוש מוגבר ברחפנים למיניהם, כטב"מים, כטמ"מים, פצצות מרגמה ורקטות, שהפכו כולם לנשק בעל פוטנציאל נזק משמעותי לעורף הישראלי.

זהו בדיוק האופן שבו התחיל הסיפור ברצועת עזה או בלבנון. ירי רקטת הקסאם הראשונה נתפס אז כמטרד זניח שבוודאי יחלוף. חיכינו שהרקטות יחלידו גם בלבנון, וההתעלמות המערכתית מאיום הטמ"ר המתפתח אפשרה לו להפוך לאיום משמעותי. נדמה שהלקח הזה נשכח, ואנו צועדים שוב לאותה מלכודת: העלמת עין מהאיום האווירי ועיכוב טיפול בארגוני הטרור ביו"ש, המפתחים יכולות טמ"ר בחסות איראנית.

הסכנה הגדולה ביותר מאיום זה מיו"ש אינה עוצמת חומר הנפץ, אלא הקרבה הפיזית לריכוזי האוכלוסייה ולתשתיות הלאומיות - ערי המרכז, ריכוזי היישוב ביו״ש, הסמיכות לירושלים בירת ישראל, לגוש דן, ליישובי השפלה ולנתב"ג – כולם "בטווח אפס" מאזורי השיגור באיו"ש. זמן ההתרעה הקצר, שאינו עולה על שניות בודדות, מאתגר יכולת תגובה הגנתית יעילה.

מערכי ההגנה האווירית של ישראל, הנחשבים לטובים מסוגם, ניצבים בפני פרדוקס משולש. ראשית, אתגר הזמן והטווח: מערכות היירוט מתקשות לגלות, לזהות, ליירט ולסגור מעגלי אש בטווחי זמן אפסיים. שנית, הפער הכלכלי: בעוד הצד השני משתמש ברחפנים מסחריים זולים, ההגנה נדרשת למיירטים יקרים ולמערכות מתוחכמות. ושלישית, אתגר ההגנה ברום הנמוך: כיפת ברזל, קלע דוד ומערכות החץ נועדו להתמודד עם טילים ורקטות, אך המענה לנחילי רחפנים הטסים בגובה נמוך נותר חלקי ומחורר. הלקחים מגבול מצרים, מרצועת עזה, מהסכסוך בין הודו לפקיסטן ומהמלחמה באוקראינה ברורים לכל: נחילי רחפנים פוגעים בליבה של המדינה ומשתקים מערכים אסטרטגיים. אסור להמתין עד שהאיום יהפוך מ"פוטנציאלי" ל"קינטי". פגיעה אחת של רחפן ממולכד במסלול נחיתה בנתב"ג או בכנסת ישראל תהיה אירוע משנה מציאות.

אז מה עושים? ראשית, לא מתעלמים, לומדים מן העבר (עזה, לבנון, איראן), וגם לומדים מאחרים בעולם. אם נשכיל ללמוד למשל את לקחי הכישלון הרוסי מהתקפות הרחפנים הקטלניות ונפיק את המרב מהניסיון המבצעי המצטבר אצלנו, נוכל למנוע התקפת רחפנים קטלנית או שיגור מרגמות ורקטות, פעולה שתשתק לא רק את ירושלים, אלא גם את כפר סבא, נתב״ג או בת חפר.

עוד לפני כן, מערכת הביטחון צריכה לאמץ תפיסה מעודכנת ואחודה, שתשלב את ההגנה האווירית האיכותית הקיימת מטילים ומרקטות עם מענה ממוקד לאיום המעופפים הפועלים ברום הקרוב לקרקע. במערכת הביטחון כבר מפתחים פתרונות טכנולוגיים, לצד האצה דרמטית של אמצעים ייעודיים ליירוט בטווחים קצרים. צריך כעת לתכנן, לתקצב, לסכל ולהתחיל לגלות ואז ליירט. נדרש להגן על העורף הישראלי גם כנגד האיום האווירי המתפתח. אם נתעלם זה לא ייעלם.

תא"ל (מיל') רן כוכב (רנכו) הוא מפקד ההגנה האווירית לשעבר