מה מרקס היה אומר על חוק הגיוס?

"לא התודעה של בני האדם קובעת את הווייתם, אלא ההוויה החברתית היא שקובעת את תודעתם", קבע קרל מרקס, במשפט שהפך לאבן יסוד בהבנת יחסי חברה, פוליטיקה וזהות. זו גם נקודת המוצא הנכונה לדיון בחוק הגיוס החדש, שהפך לאחד המוקדים הנפיצים ביותר בשיח הציבורי בישראל. השיח נוטה להתמקד בדרישות מוסריות, בסיסמאות על שוויון בנטל או בהכרעות משפטיות, אך בכך הוא מחמיץ את השאלה העמוקה באמת: באיזו הוויה חיים החרדים, ועד כמה היא שונה מן ההוויה החילונית שממנה נובעות הדרישות הללו. בלי הבנת הפער הזה, גם חוק גיוס נוסף יישאר אות מתה.

ההוויה החרדית אינה אורח חיים אלטרנטיבי גרידא אלא מערכת קיומית סגורה, קוהרנטית ומוגנת. היא נשענת על היררכיות ברורות, סמכות רוחנית מרכזית, קהילה צפופה ומערכת חינוך שמעצבת תודעה מגיל צעיר. ליבה הרעיוני הוא לימוד תורה כהצדקה קיומית וכשליחות קולקטיבית. בניגוד לחברה החילונית, שבה הפרט נדרש לעצב את זהותו, לבחור מסלול חיים ולשאת באחריות לבחירותיו, ההוויה החרדית מציעה ודאות, יציבות ומסלול חיים מוגדר מראש. בתוך מסגרת זו, הקרבה נתפסת כאידיאל נדרש, והאמונה הדתית תובעת התמסרות מלאה, משמעת עצמית וויתור מודע על פיתויי העולם החיצוני.

מן ההוויה הזו נובע גם הפחד העמוק מן העולם החילוני. לא פחד סתמי או דמוני, אלא חשש קיומי ממשי. העולם החילוני נתפס כמרחב של פירוק סמכויות, אינדיבידואליזם קיצוני, מיניות מוחצנת, תחרותיות בלתי פוסקת וערעור מתמיד על מושגי קדושה, משפחה ומשמעת. השירות הצבאי, הנתפס בהוויה החילונית כחוויה מחשלת ומעצבת אזרחות, נחווה בהוויה החרדית כחדירה של עולם זר ומאיים. עבור צעיר חרדי, הגיוס אינו שינוי תפקיד בלבד אלא סדק עמוק במסלול חיים שלם, שעלול לערער זהות, אמונה ושייכות קהילתית.

אחרי שמבינים את החוויה החרדית מבפנים, צריך להפנות מבט ביקורתי החוצה, אל השיח החילוני עצמו. השיח הזה מניח שהשירות בצה״ל הוא חובה אזרחית מובנת מאליה ושער הכניסה לחברה הישראלית. ואולם בהוויה החרדית, המדינה אינה עוגן זהותי מרכזי. התורה קודמת לה, הקהילה קודמת ליחיד, והציות הדתי קודם לכל חובה אזרחית או לאומית. התעלמות מן הפער הזה אינה מקרבת שוויון אלא מחריפה ניכור, התנגדות ותחושת כפייה, ובסופו של דבר מחזקת הסתגרות במקום תנועה.

דווקא משום כך, חוק הגיוס החדש הוא צעד נכון. הוא מבטא הבנה מאוחרת אך הכרחית: שינוי חברתי אינו מתרחש באמצעות כפייה אלא באמצעות שינוי תנאים. אם המדינה רוצה שחרדים יתגייסו, עליה להפוך את השירות הצבאי לנתיב שיש בו היגיון פנימי גם מנקודת מבטם, ובראש ובראשונה היגיון כלכלי. שכר משמעותי, ביטחון למשפחה צעירה, אופק תעסוקתי ברור, הכשרות מקצועיות איכותיות והכרה ממשית בשירות כקרש קפיצה לחיים אזרחיים - אינם הטבות מגזריות אלא כלים לשינוי מבני. במקביל, המסגרת הצבאית חייבת להפגין רגישות עמוקה יותר להוויה החרדית באמצעות מסגרות מותאמות, שמירה קפדנית על אורח חיים דתי ופיקוד שמבין את הפער התרבותי ואינו מתנכר לו.

מבקרי החוק טוענים כי מדובר בהנצחת אי־שוויון, אך זו קריאה שמתעלמת מן האופן שבו שינוי חברתי עמוק מתרחש בפועל. לא באמצעות הכרעות מוסריות מופשטות או דרישות מיידיות, אלא באמצעות עיצוב מחדש של מסלולי חיים ותמריצים. אם נלמד משהו ממרקס, הרי זה שהמאבק אינו על שכנוע תודעתי, אלא על שינוי ההוויה עצמה. מי שרוצה חרדים בצה״ל, צריך לשנות את התנאים שבתוכם מתקבלת ההחלטה להתגייס. חוק הגיוס החדש אינו מושלם, אך הוא מבין אמת פשוטה: כדי לגייס חרדים, המדינה צריכה קודם כל להפסיק לדרוש מהם להפסיק להיות חרדים.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית