"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
עם מי אתם: זמיר או כ"ץ?
בשנתיים האחרונות נדרש הדרג המדיני, ובצדק, לקבל אחריות למחדל • אבל אם אי אפשר למנות אלופים, איך אפשר לקבל אחריות למה שקרה ב-6:29?
הקרע בין הרמטכ"ל אייל זמיר לשר הביטחון ישראל כ"ץ| צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון

עם מי אתם: זמיר או כ"ץ?

בשנתיים האחרונות נדרש הדרג המדיני, ובצדק, לקבל אחריות למחדל • אבל אם אי אפשר למנות אלופים, איך אפשר לקבל אחריות למה שקרה ב-6:29?

,עודכן
0השמעה

קל להיות נגד ישראל כ"ץ. אחרי הכל, מדובר בפוליטיקאי, שזו כבר מילה גסה, שצמח בתוך המערכת הפוליטית ממש מלמטה ועד לצמרת, שלא "עשה משהו" בטרם הפך לפוליטיקאי.

וגם, אולי זה לא תקין פוליטית לומר זאת, אבל גם משהו במראה פועל נגדו. הצילום שלו ברצועת עזה בשכפ"ץ שקטן עליו בכמה מידות ובקסדה שיושבת עקום נראה כמו ניסיון לחסוך מאמץ יצירתי לתסריטאי "ארץ נהדרת". תוסיפו לכל זה סוג של מגלומניה מאז שכינה עצמו הורדוס, ועד לכל הודעת דוברות במלחמה - מעזה, דרך איראן ועד לתקיפות בתימן - שמתהדרת ב"הנחיתי", "הוריתי" וכו'.

קל גם להיות בעד אייל זמיר. כי קודם כל, כולנו בעד צה"ל. כי צה"ל זה אנחנו, וזה האחים שלנו, והילדים שלנו. וזמיר זה צה"ל. ויתרה מזו, זמיר לא היה שם ב-7 באוקטובר. הכישלון הגדול לא רשום על שמו, ולכן אחרי שהיינו (חלקנו) נגד הרצי הלוי, עכשיו אנחנו יכולים בשקט להיות כולנו בעד הרמטכ"ל.

אז למה למרות כל זה, בשרשרת העימותים בין כ"ץ לזמיר אני נוטה לכיוונו של כ"ץ? בשתי מילים: 7 באוקטובר.

השאלה שעומדת במרכז הדיון היא מה בעצם תפקידו של שר הביטחון. בשבוע שעבר, בעיתון זה, כתב אלוף (מיל') איתן דנגוט ששר הביטחון צריך "לעמוד מול הממשלה והקבינט כנציג מדיני של צה"ל". דנגוט לא המציא את הדבר. במשך שנים כך ראו שרי ביטחון את תפקידם - סוג של חותמת גומי של הצבא שאמורים לקבל את עמדתו ככזה ראה וקדש. העובדה שרבים משרי הביטחון היו בעצמם אלופים או רבי-אלופים במילואים רק חיזקה את הגישה הזו.

אחת לכמה חודשים מוציא דובר צה"ל הודעה לתקשורת תחת הכותרת "סבב מינויים", שבה מפורטים השיבוצים החדשים שעליהם החליט הרמטכ"ל - מרמת סגני-אלופים ועד לאלופים במטה הכללי. לכל הודעה כזו מתווספת השורה הבאה: המינויים כפופים לאישור שר הביטחון.

אבל בכל מערכת תקשורת יידעו לספר לכם שזו הערה לפרוטוקול בלבד. תמיד מתייחסים אל המינויים הללו כגמורים וחתומים. שר הביטחון הוא חותמת גומי. עד שהגיע כ"ץ. האיש שבא מחוץ למערכת לא מוכן להיות חותמת גומי, אפילו לא של רמטכ"ל שהוא עצמו מינה. הוא בוחן כל שם וכל תפקיד ושואל שאלות ולא מקבל באופן מוחלט את עמדת הרמטכ"ל.

גם בסוגיית התחקירים כ"ץ לא מוכן להיות חותמת גומי ודורש לקחת חלק במסקנות ובענישה. הוא גם לא מוכן לשמוע עליהם מהתקשורת. בניגוד לגישת דנגוט, כ"ץ הוא לא נציג הצבא בממשלה, אלא שליח הציבור שצריך להשפיע על התנהלות הצבא.

בשנתיים האחרונות נדרש הדרג המדיני, ובצדק, לקבל אחריות למחדל. קמפיין "אתה הראש, אתה אשם" עוד חי ונושם. אבל אם אתם חושבים ששר ביטחון לא יכול לקבוע אפילו את המינויים בצבא ולא להעניש את מי שכשל על פי תחקירי הצבא עצמו, איך אתם יכולים לדרוש ממנו להיות אחראי כשהצבא קורס ב-6:29?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו