בגבול רצועת עזה השתרר בשבועות האחרונים שקט מטעה ומתעתע, והגבול עם מצרים מתעורר לחיים נוכח מכת הברחות של אמצעי לחימה ההופכת לאתגר ואולי אף לאיום ביטחוני.
אלפי רחפנים המופעלים בידי ארגוני פשע - וכאלו יש בשפע בדרום הפרוע - חוצים מדי יום את הגבול, נושאים נשק ואולי גם סמים מן הצד המצרי אל תוככי ישראל. הרחפנים עצמם על טהרת כחול־לבן, מיוצרים או נרכשים בידי ארגוני הפשיעה בישראל.
אפשר להקל ראש בתופעה, שהרי המניע פלילי ולכן היא נופלת בין הכיסאות. צה"ל ושב"כ אינם ששים לטפל בפשיעה פלילית הכרוכה בהתמודדות עם ארגוני פשיעה, ואילו משטרת ישראל אולי רוצה, אך אינה מסוגלת. אלא שהניסיון מלמד שנשק שנאגר לצורכי פשיעה עשוי להתגלגל לידי ארגוני טרור, והפושע של היום הוא המחבל של מחר.
במקום להתמודד עם ארגוני הפשע ולמנוע את הרכש ואת השימוש ברחפנים, אנו ממהרים לסגור את דלתות האורווה לאחר שהסוסים ברחו ממנה, ומשקיעים מאמץ בניסיון ליירט ולהפיל את אותה "רכבת אווירית" של רחפנים העושים את דרכם לישראל.
אכן, צה"ל פועל ליירט את הרחפנים, אבל מתברר שהצלחתו חלקית בלבד, ובינתים שר הביטחון מצייץ ברשתות החברתיות הנחיות לצבא שאיש אינו מסוגל או רוצה לבצע.
במשוואה הזו יש נעלם שאיש אינו מדבר עליו - מצרים. היכן שכנתנו שמשטחה מבוצעות ההברחות?
חשוב לשוב ולהזכיר שמצרים אינה אויב או איום, לא כיום ולא בטווח הזמן הנראה לעין. מאז חתמנו עימה על הסכם שלום לפני כחמישה עשורים, שורר שקט לאורך הגבול שהיה בעבר זירת לחימה שבה נהרגו אלפי חיילים, החל בקרבות 48' וכלה במלחמת יום הכיפורים.
האם יש כאלו במצרים הרואים בנו אויב? נראה שכן. האם דעת הקהל במצרים ברובה היא אנטי־ישראלית? גם לכך התשובה חיובית. אבל בה בעת, המשטר במצרים וגם מרבית המצרים עודם רואים בשלום עימנו משום אינטרס חיוני מצרי ואינם רוצים במלחמה. ולבד מכך, האיום האסטרטגי שבפניו ניצבת מצרים מגיע מדרום, מאתיופיה, שלדברי המצרים גוזלת מהם את מי נהר הנילוס, מקור החיים של מצרים מאז ומעולם. ולצד זאת יש להזכיר גם את האיום מבית, מצד האחים המוסלמים ועימם גם תנועת חמאס, האחות הפלשתינית של "האחים" שעימם מנהל המשטר המצרי מאבק לחיים או למוות. כזכור, היו אלו המצרים שהזהירו אותנו בשעתו לא לשתף פעולה עם חמאס ולא לאפשר לו לבסס את שלטונו ברצועה.
בין ישראל לבין מצרים קיימת מערכת יחסים מורכבת, וגם שיתוף פעולה כלכלי ובעיקר ביטחוני, שידע עליות ומורדות, למשל כשדאעש פעל בסיני נגד המצרים וישראל התגייסה לסייע להם ללחום בו. מנגד, היינו עדים להעלמת עין ולחוסר אכפתיות מצד המצרים נוכח הברחות של נשק לרצועה לידי חמאס וכיום נוכח תופעת הרחפנים.
אחרי הכל, קשה לשכנע שוטר מצרי, שמשכורתו עשרים דולר לחודש, שלא להתפתות בתמורה למאה דולר להצעה להפנות מבט ולהתעלם מרחפן המרחף בשמיים.
אפשר וצריך לקיים בעניין זה דיאלוג תקיף ולא מתפשר עם המצרים, אלא שלמרבה הצער, ישראל מפנה גבה לשכנותיה הערביות ומעדיפה להידבר עימן באמצעות הממשל האמריקני, שלו אינטרסים משלו שאינם חופפים תמיד את האינטרסים הישראליים, והוא גם קשוב יותר לארדואן הטורקי ולאמיר של קטאר.
ועוד קודם לכך צריך לטפל בבעיה מבית, ברכש הרחפנים ובשימוש בהם בידי ארגוני הפשע, אבל מילת המפתח היא לגבש מדיניות ולנקוט את הצעדים הדרושים, כי בעניין הזה, בניגוד לעניין עזה או סוריה, האמריקנים לא ימצאו עבורנו או יכתיבו לנו את הפתרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו