היית בת 5 כשחטפו את הדר: מכתב לבתי

על המראה בחדר שלך יש מדבקה מתקלפת, "גם אני קוראת להשבת הבנים". עליה דיוקניהם של שלושה: אברה מנגיסטו, אורון שאולוהדר גולדין. היא שונה בסגנונה ממדבקות החטופים המוכרות לנו, פשוט מכיוון שהיא ישנה יותר, מהימים שקדמו ל־7 באוקטובר, לפני שמספר החטופים שלנו עלה על 240.

לפני שלוש שנים, כשעוד לא היית בת 14, החלטת להצטרף ל"מסדר הדר". מודה שאותי הפתיעה ההחלטה לוותר על שינה עד הצהריים בימי שישי החופשיים ובמקום זה לצאת לרחובה של עיר, לעמוד ליד השוק עם שלטים, לחלק סטיקרים ולהזכיר לעוברים ולשבים שהדר עדיין שם, שיש לנו חיילים בעזה.

כל זה, לפני שהארץ מלאה שלטים ודגלים צהובים.

הפסקתי מזמן לספור כמה חולצות גלופה של הדר יש לך בארון הבגדים. פעם אחת הבאת לי חולצה כזו כדי שאוכל להעניק לאדם שנמצא בשליחות בחו"ל, שהמאבק הזה יהיה מול עיניו.

לפני שנה ומשהו התעצבנת. "איפה היו כל המפגינים האלה שחוסמים עכשיו את הרחובות כל השנים? אני עמדתי שם כל שבוע ליד השוק למען הדר, ואף אחד לא התייחס אלי. אפילו לפעמים דיברו אלינו לא יפה".

בסוף השבוע, כשהחלו הדיווחים שאולי הדר חוזר, ראיתי את ההתרגשות אצלך. היית בת 5 בזמן מבצע צוק איתן כשהדר נחטף.

לא הכרת אותו, לא את ולא חברייך כאן בכפר סבא. אבל למדתם להכיר אותו דרך הפעילות בסניף בני עקיבא, דרך "מחנה הדר" לילדים ולנערים עם צרכים מיוחדים, שיזמתם ותכננתם.

לפני כמה חודשים הלכת לבית של משפחת גולדין, כחלק מנציגות של הסניף שהדר היה חניך ומדריך בו, להעניק להם סיכה של הדר שעיצבו והוציאו לפועל החניכים שלך. המשפחה, כך סיפרת, התרגשה מאוד וביקשה לקבל עוד סיכות כדי לחלק למי שאפשר.

להיות נערה בישראל בימים הללו זה משהו שאף אחד בעולם לא חווה.

כמה פעמים התכנסתם, את וחברייך, בשנתיים הללו כדי להתייחד, לבכות, לחבק, ובעיקר להיות יחד ברגעי משבר. בכמה הלוויות היית, של כאלה שהכרת ושל כאלה שממש לא, אבל יצאתם יחד לכבד את זכרם, להרכין ראש, להניף דגל.

ביום ראשון בערב, ברגע שהודיעו שזה סופי, שהדר זוהה, אמרת שאת חייבת ללכת ובתוך רגע יצאת. התאספתם מול בית משפחת גולדין, להעניק עוד חיבוק למשפחה הזו שלימדה את כל עם ישראל שיעור ענק בעשור האחרון. ראיתי אותך שם בשידורי החדשות, עומדת מאחור, לא בשורה הראשונה, ושרה מכל הלב.

"זה מרגש ממש, חיכינו המון זמן, הסניף שוב שלם", אמרת לי אתמול כששאלתי איך את מרגישה, אחרי שהדר נטמן בבית העלמין הצבאי בכפר סבא.

ביום ראשון בערב, ברגע שהודיעו שזה סופי, שהדר זוהה, אמרת שאת חייבת ללכת ובתוך רגע יצאת. התאספתם מול בית משפחת גולדין, להעניק עוד חיבוק למשפחה הזו שלימדה את כל עם ישראל שיעור ענק בעשור האחרון

בתי האהובה, אני מסתכל מהצד וגאה. גאה בכך שאכפת לך, שראית את הצער של משפחת גולדין כשלא רבים ראו, והחלטת שאת לא יכולה לשבת בשקט. לרבים יש חלק בהחזרתו של הדר. גם לך.

ועכשיו הם חזרו - הדר, אורון ואברה. מודה שלא תמיד האמנתי שיבוא יום שתוכלי להסיר את המדבקה. עכשיו אפשר.