יכול היה להיות כל אחד: כש"החטוף האחרון" הופך זיכרון נשכח

מישהו צריך לדבר על העוול שבהחלטת ממשלת ישראל לעבור לשלב ב' בהסכם עזה מבלי להשיב את אחרון החטופים. כן, על אף כלל האמירות בסגנון "פרס הניחומים" שאומרות "אנחנו מחפשים את רן במקביל" - זה בלתי נתפס לראות כיצד ישראל קוברת את החטוף האחרון כשהיא מאפשרת לחמאס לשרוד לשלב ב' מבלי שיעמוד בתנאי השבת החטופים.

אחי, סגן הדר גולדין, לוחם בחזית, הושאר מאחור באופן דומה. בסוף אוגוסט 2014 תמה מלחמת צוק איתן וממשלת ישראל חתמה על עסקה לסיום המלחמה ללא שום התניה להשיבו. בעידן ההוא שלטה הקונספציה שמשאירה חטופים מאחור בכל מחיר, היה צריך אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר כדי לנפץ אותה - כשמצב של ארבעה חטופים במשך תשע שנים הפך ל-255 חטופים והתמוטטות לאומית.

אני כותב כאן כדי שאזרחי ישראל ידעו את האמת, מה שרה"מ עשה בשבועות האחרונים, כשהסכים למעבר לשלב ב' במסגרת ההסכם של עזה מבלי שרן גואילי בבית, הוא חזרה על אותה טעות שנעשתה אז ב-2014 כשאח שלי הושאר מאחור. עכשיו המעבר לשלב ב' הוא כבר עובדה מוגמרת, מעבר רפיח שוב נפתח, והחטוף האחרון הופך זיכרון נשכח.

אמנם, המאמצים הנוכחיים של צה"ל להשיב את רן הביתה באמצעות הכלים המודיעיניים וההנדסיים שלרשותם בתאי השטח שבשליטתם הם יוזמה מבורכת, אבל הם קרב קטן ושולי מול המערכה העצומה שהייתה פה על עזה ושהישיגיה נשחקים לאט ובטוח. טרור החטיפות התגבר מצוק איתן ועד לחרבות ברזל - מכיוון שחמאס לא היה מורתע משימוש בשיטת החטיפות ולא קיבל שום מסר שהחטופים הם נטל עבורו.

על חמאס לשלם מחירים

עד לחרבות ברזל יחיא סינוואר החזיק בחטופים ורק קיבל מתנות. במקום שממשלת ישראל תעביר לחמאס מסר מובהק שעל חטיפות משלמים מחירים יקרים ובלתי נסבלים, הממשלה הבהירה לחמאס שוב ושוב שההחזקה שלו בחטופי צוק איתן לא מפריעה לו לקבל שקט, חסינות ביטחונית, שחרור מחבלים מבתי הכלא, קבלת תשתיות וכספים וסיוע. חמאס החזיק בחטופים, פורר את החברה הישראלית וקיבל את כל שדמיין ללא תנאי. כעת מי שלמד את לקח הדר גולדין ואורון שאול מצוק איתן נדרש לעצור הכל - להכריז כי המלחמה על כל חלקיה לא תמה. על חמאס לשלם מחירים מכריעים, צבאיים, כלכליים, דיפלומטיים, טריטוריאליים, עד שאחרון החטופים בבית.

נשוב ונבהיר את עמדת צה"ל. רן גואילי לא נעלם לשום מקום. רן גואילי נמצא בידי הג'יהאד האסלאמי הכפוף באופן מוחלט לפקודת חמאס - היישות הריבונית בעזה. בידי צה"ל והמתווכות הוכחות מוצקות וברורות של מעגלי השותפים שהסתירו ומסתירים כעת את החטוף האחרון בעזה. לחמאס אין בעיית מידע, יש לו בעיית מוטיבציה.

החטוף האחרון של ישראל מתפקד כקלף מיקוח כדי למקסם את ההישגים של חמאס כריבון עזה. זאת על אף שכלל המחירים בעבור החטופים כבר שולמו, זאת על אף שחמאס כרגע נמצא בהפרה בוטה של הסכם סיום המלחמה מאוקטובר 2025. כל בכיר שמנסה לומר אחרת - מנסה לעשות מהלך של השתמטות מאחריות על החטוף האחרון בעזה בשביל אינטרסים אחרים.

הסמל של כולנו

המלחמה הזאת הולידה סמלים שונים. אני נאחזתי במלחמה הזאת בשורה קצרה אחת בת שלוש מילים: "עד החטוף האחרון". אלה היו מילים שסימלו עבורי את המעבר מתשע שנים של בדידות מאז הדר הושאר מאחור בסיום צוק איתן - אל שנתיים של רעות ואומץ במלחמה. המילים האלה, "עד החטוף האחרון", נחקקו מעל כל דגל. עם המילים האלה צעדו לוחמי צה"ל בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיו"ש בכוונה שלמה.

גם אני השתתפתי במלחמה הזאת. גם אני נשאת שמות חטופים כמו עשרות אלפי חיילים, סדירים ומילואימינקים. לחטוף האחרון של ישראל בעזה אין שם. כמו אז, ברגע היציאה למלחמה, כך גם היום. "החטוף האחרון" הוא סמל שמסמן לכולנו מורשת מפוארת מדור המלחמה הזאת לדורות הבאים. תזכורת לרגע שבו נוכל כולנו להגיד בביטחון דבר אחד על המלחמה - השבנו את חטופינו, את כולם. נלחמנו עליהם, לא ויתרנו על אף אחד - לא משנה מי.

"החטוף האחרון" יכול היה להיות אורי מגידיש, כפיר ביבס, אביגיל עידן, עדינה משה, רומי גונן, הדר גולדין, מתן אנגרסט, אסף חממי או רן גואילי. לחטוף האחרון אין שם, החטוף האחרון הוא סמל של כולנו, לזהות שלנו ולישראליות שלנו. עלינו מוטלת המלאכה - ועלינו מוטל לסיימה. עד החטוף האחרון.