הסכם עם קזחסטן? ישראל צריכה לדאוג

כשדונלד טראמפ הכריז על "הצטרפותה" של קזחסטן להסכמי אברהם, זה נשמע כמו הישג מדיני. בפועל זו היתה הצגה - פלצבו גיאו־אסטרטגי.

היחסים של ישראל וקזחסטן

ישראל וקזחסטן מקיימות יחסים מלאים יותר משלושה עשורים: ביקורי פרס (2009), נתניהו (2016) ונשיא קזחסטן שביקר פה ב1995 וב־2013, שיתופי פעולה בטכנולוגיה, חקלאות ואנרגיה, נפט קזחי המזוקק בחיפה ולווייני עמוס המשוגרים מבייקונור. לא היה מה "לנרמל". בירושלים הבינו זאת מייד ובחרו לשתוק - מדיניות, לא מבוכה.

אלא שהמהלך חשף בעיה רחבה בהרבה. וושינגטון מוכרת כיום שתי מפות במקביל - שתי דרכים, שני חזונות לסדר עולמי. מצד אחד "המסדרון האמצעי" בהובלת טורקיה, המחבר את סין לאירופה דרך קזחסטן, הים הכספי, הקווקז ומסדרון זנגזור שנפתח בעקבות השלום בין אזרבייג'ן לארמניה - כביכול חלופה למסילה הטרנס־סיבירית ששובשה מאז מלחמת רוסיה־אוקראינה, אך בפועל כלי בידי אנקרה להרחבת השפעתה.

מצד שני IMEC - המסדרון האינדו ים־תיכוני - פרויקט רב־ממדים המחבר את הודו, איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן, ישראל, קפריסין ויוון עם אירופה, באמצעות רשת נמלים, מסילות, אנרגיה ונתונים.

החלפת התלות ברוסיה ומצרים

ההבדל אינו רק גיאוגרפי אלא מהותי: המסדרון האמצעי הוא גיוון מסלול, לא כוח - החלפת תלות במוסקבה באנקרה - בעוד IMEC הוא גיוון אמיתי, גשר אינדו־ערבי־ים־תיכוני הנמתח ממומבאי במזרח ועד פיראוס במערב, חוצה את ירדן וישראל אל הים התיכון, ומעניק לעולם עמוד שדרה של יציבות מול רוסיה, סין וטורקיה.

כאשר טראמפ שילב את קזחסטן - מדינה שחברותה באיחוד האירו־אסייתי קושרת אותה למוסקבה - תחת מותג הסכמי אברהם, הוא טשטש את ההבחנה בין המסדרונות, ערבב בין סמלים למציאות, וערער את המסר האסטרטגי של ארה"ב. מאחורי המהלך עמד גם שיקול אמריקני ישיר: גישה לאוצרות האורניום והמתכות הנדירות של קזחסטן - החיוניים לתעשיות של ארה"ב.

אחת מתוצאות 7 באוקטובר היא עצירת פרויקט המסדרון שהוכרז בדיוק חודש לפני כן בניו דלהי. האיראנים הבינו: IMEC הוא מסלול של יציבות, נורמליזציה ושותפות ישראלית־סעודית, והוא איום ישיר על הציר שלהם. החות'ים בתימן תקפו נתיבי שיט בים האדום, והאטו דרמטית את התנועה בתעלת סואץ. מאות אוניות עקפו את אפריקה, ביטוחי הסחר זינקו, והעולם גילה מחדש את מחיר התלות בנתיב אחד.

גם ארדואן נכנס לתמונה

טורקיה ניצלה את הרגע. ארדואן, תוך שהוא מגנה את תקיפות ארה"ב ובריטניה נגד החות'ים, הציג את המסדרון שלו כאלטרנטיבה "בטוחה" - בעודו נהנה מהכאוס. זו אינה מקריות, זאת היתה מדיניות.

מול זה, הודו הציגה את ההפך הגמור. מבצע סינדור בהובלתה הוכיח שהרתעה במאה ה־21 אינה רק טילים - אלא אינטגרציה של מודיעין, תקשוב, לוויינים, שרשראות אספקה ותיאום בין־יבשתי. זה בדיוק ההיגיון של IMEC: עוצמה נבנית מחיבוריות, לא מתלות.

סינדור הבהיר שמה שנעצר ב־7 באוקטובר אינו מותרות, אלא הכרח ביטחוני וכלכלי - עורק חיים ומערכת הגנה של חופש, ביטחון ותשתיות עבור כל שותפותיו ולעולם החופשי כולו.

IMEC כבר עובר משלב החזון לשלב המעשה: מסילות חדשות בהודו ובסעודיה, הרחבת הנמלים בג'דה ובחיפה, ופרויקט החשמל התת־ימי הגדול באירופה - ה־Great Sea Interconnector - שממומן בידי האיחוד האירופי בכ־657 מיליון יורו.

בשבוע שעבר, בפסגת האנרגיה באתונה, חידשו ישראל, יוון, קפריסין וארה"ב את מנגנון "3+1" והניחו תשתית לשלב הבא. העולם נע בין הצגה למציאות - ודווקא כאן נבחנת מדיניות החוץ האמריקנית: בין ניהול אשליות להנהגת סדר יציב. אי אפשר גם וגם.

שי גל הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית