עד תהליך אוסלו נתפס רבין בעיני הציבור הישראלי כנץ מדיני. כרמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים וכשר הביטחון בתקופת האינתיפאדה הראשונה רבים ראו ברבין איש מרכז קשוח שלא בוחל באמצעים כדי לשמור על ביטחון ישראל. קריאתו לשבור את הידיים והרגליים למיידי אבנים פלשתינים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה חקוקה היטב בזיכרונם של ישראלים רבים. כך היתה הצבתו של רבין כיו"ר מפלגת העבודה בבחירות 1992, במקום יריבו המר שמעון פרס שנתפס בציבור הישראלי כאיש שמאל ותרן, הגורם המרכזי למהפך הפוליטי השני שבו גרפה מפלגת העבודה בראשותו 44 מנדטים.
אולם מאז תהליך אוסלו, הידוע לשמצה בעיני רבים בקרב הציבור הישראלי, חל מפנה בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית בנוגע לרבין. כיום רבים זוכרים אותו כמי שהביא על ישראל אותם הסכמים, שלדעת רבים הובילו להקמת מדינה פלשתינית דה־פקטו בשטחים, להתעצמות הטרור הפלשתיני, כולל פיגועי התאבדות ושיגורי רקטות, וכמובן לטבח 7 באוקטובר. השאלה הנשאלת היא מה קרה לרבין שהפך מנץ מדיני למוציא לפועל של נתיב אוסלו, שרבים בקרב הציבור הישראלי ראו בו אז, ורואים בו כיום, אסון ביטחוני וטעות היסטורית ממדרגה ראשונה.
מבחינתו של רבין, הסכמי אוסלו היו סוג של ניסוי בן חמש שנים שבמסגרתו תוכל מדינת ישראל לבדוק אם יש לה פרטנר פלשתיני לשלום, כאשר כלל הנכסים הביטחוניים נשארים בידיה.
נוסף על כך, למרות הטענה שרבין היה "חייל של השלום", הסכמי אוסלו היו עבורו דרך לבצע הפרדה בין ישראל לפלשתינים, במטרה מובהקת לגבור על האיום הדמוגרפי ולמנוע מצב שבו מדינת ישראל הופכת ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה דו־לאומית. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה הגיע רבין למסקנה ששליטה בעם אחר פוגעת בביטחון מדינת ישראל, ולא רחוק היום שבו כדי שלא להצטייר כמדינת אפרטהייד יהיה עליה להעניק זכות הצבעה לפלשתינים, דבר שלבטח יביא לקיצה של המדינה היהודית. בתחילת כהונתו כראש ממשלה רבין קיווה שניתן יהיה להגיע להסכם עם הנהגה פלשתינית מקומית בשטחים ולא עם אש"ף, שנתפס בעיניו כארגון טרור. ברם, בחלוף הזמן הוא הבין שהדרך היחידה להגיע להסכם עם הפלשתינים היא משא ומתן עם ערפאת. נוסף על כך, החשש הרב שהמשך הידרדרותו של אש"ף יוביל לעליית כוחו של חמאס בשטחים, וההבנה שמצבו הקשה של ערפאת מהווה הזדמנות לסגור עסקה בתנאים נוחים יותר לישראל, הביאו את רבין להסכים לעסקה עם אש"ף.
מבחינתו של רבין, הסכמי אוסלו היו סוג של ניסוי בן חמש שנים שבמסגרתו תוכל מדינת ישראל לבדוק אם יש לה פרטנר פלשתיני לשלום, כאשר כלל הנכסים הביטחוניים נשארים בידיה
לסיכום, רבין ראה במסלול אוסלו מכשיר ביטחוני לבלימת איום המדינה הדו־לאומית. ייתכן שבתחילת הדרך היתה לרבין, כמו לרבים אחרים במחנה המרכז־שמאל, תקווה שאש"ף יעשה סדר בשטחים ויילחם בטרור של חמאס, כפי שאמירתו "בלי בג"ץ ובלי בצלם" המחישה זאת היטב. אולם מהר מאוד התקווה פגשה את המציאות בדמות הנהגה ועם פלשתיני שמטרתם העליונה היא הרס המדינה היהודית. בעוד קיימת הטענה הרווחת במחוזות מחנה המרכז־השמאל האומרת כי אם רבין לא היה נרצח הסכסוך הישראלי־פלשתיני היה מגיע לסיומו, נראה שגם רבין לא היה מצליח להגיע עם רב המרצחים ערפאת להסכם שלום. נאומו האחרון של רבין בכנסת מאוקטובר 1995 המחיש היטב את פער העמדות בין הצדדים, כאשר עמדותיו של רבין מזכירות היטב את עמדותיו של ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, שגם רואה בהמשך השליטה הישראלית בבקעת הירדן וכלל גושי ההתנחלויות כעובדה מוגמרת. דווקא סביר להניח שרבין היה מפסיד את בחירות 1996 לבנימין נתניהו ופורש לביתו.
מה שכן, רבין יישאר ללא ספק דמות משמעותית בהיסטוריה של מדינת היהודים ומי שבאמת פעל לחיזוק ביטחונה הלאומי.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS). מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה "2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו