יצחק רבין - רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, שהיה יורש הקו של יגאל אלון במערך/מפלגת העבודה - דגל בהתיישבות בבקעת הירדן וברמת הגולן, נקט קו נוקשה מול האינתיפאדה, אבל גם חתם על הסכמי אוסלו.
אלה היו ההסכמים שהכשירו את ארגון הטרור הפלשתיני ואת העומד בראשו, יאסר ערפאת, הכניסו ליו"ש ועזה כוחות צבאיים פלשתיניים, והובילו לאינתיפאדה השנייה ולגל טרור קשה במיוחד.
על העתיד להתרחש רבין הודיע מייד עם היבחרו כראש ממשלה בתחילת 1993 - אז הצהיר כי בתוך תשעה חודשים יכונן הסכם עם הפלשתינים. בכהונה זו הוא היה כבר אחרי האינתיפאדה, שבחלקה לפחות היה שר ביטחון והתמודד עם פיגועי טרור הולכים ומחריפים. הוא ניסה לקדם את הבטחתו במגעים עם אש"ף בוושינגטון בערוץ בתיווך אמריקני, אך הבין כי הערוץ המקביל באוסלו, שעליו נודע לו בשלב מתקדם, הוא הערוץ שאליו מכוון ערפאת.
טלפונים ופקסים לתוניס
בפרוטוקולים של ישיבת ממשלה מהתקופה ההיא אומר רבין: "יש את הנושא הפלשתיני, שברור כי מדובר בהסדר ביניים. ברור שהפעם המשא ומתן לא היה עם המשלחת (זו שעימה היו מגעים בוושינגטון), כי המשלחת היא רק פסאדה - פסאדה לפאקסים וטלפונים לתוניס. אין לה שום כוח עצמאי".
מה הביא את רבין לקבל דווקא את ההסכם מאוסלו שהביא שמעון פרס, אשר עליו לא סמך? חבר הכנסת לשעבר אלי גולדשמידט, שהשתייך ל"מחנה רבין" בעבודה, אומר כי תדמית הנץ של רבין היתה מופרזת והליכתו עם הסכם אוסלו לא באמת מפתיעה. לדבריו, רבין אמר עוד קודם לכן "אין לי בעיה להגיע לגוש עציון עם ויזה". רבין לא פעל כלל ליישומה של תוכנית אלון ביו"ש, תוכנית שהיתה משנה את כל התמונה, טוען גולדשמידט.
לקבלת הסכם אוסלו היו כמה מניעים. רבין קיווה שהערוץ הסורי יבשיל להסכם, ועורר בכך זעם רב במפלגתו ובעם מפני שהיה מוכן לוותר על הגולן. למרבה המזל, אסד האב עיכב את השיחות. גם המסלול מול הפלשתינים בוושינגטון התנהל בעצלתיים, ונותר רק מה שהושג באוסלו.
נוסף על כך, רבין הבין את חשיבות הקשר של ישראל עם ארה"ב והיה מוכן ללכת עם הגישה של ממשל קלינטון לפשרה מול הפלשתינים. מניע אחר היה, כך נראה, גם ההערכה שלו שלפיה הציבור הישראל עייף ממלחמות. יוסי שריד סיפר לימים שרבין אמר לו בהקשר הזה: "אומה שמאמצת 50 שנה את שריריה, סופם של השרירים להתעייף".
הבטחות שסייעו לצמיחה
וישנו גם הנימוק הכלכלי. קלינטון וראשי מדינות אירופה הבטיחו גל של השקעות והרחבת הקשרים המסחריים, הבטחות שאכן מומשו וסייעו לצמיחה הכלכלית של ישראל.
האם רבין התחרט על אוסלו? כנראה להנחה הזו אין רגליים. רבין נאחז ביישום הסכמי אוסלו גם בתקופה של פיגועי ההתאבדות הקשים שגבו את חייהם של מאות ישראלים. הוא הבדיל בין הרשות הפלשתינית לארגוני טרור כמו חמאס שביצעו את רוב הפיגועים, והתעלם ממעורבות אנשיו של ערפאת במקצת הפיגועים ומכך שלא סייעו כמעט למנוע אותם.
גולדשמידט מאשר את הניתוח הזה: "זיהיתי דבקות מאוד גדולה שלו במהלך. אישית, הוא לא סבל את ערפאת, אבל הרצון לתת סיכוי לשלום הכריע. אחרי שהחליט הלך עם זה עד הסוף. הוא לחץ יד לערפאת בתחושת גועל נפש, אבל המשיך ליישום הסכם אוסלו. אני מזכיר שהוא נרצח בעיצומו של קמפיין מאוד אגרסיבי כלפיו, במהלך עצרת שנועדה לתמוך באוסלו, עצרת השלום.
"וכאן אחד מההבדלים בינו לבין ממשלות נתניהו. רבין, כך ניתן להעריך, לא היה נוקט את מדיניות הימין של הפחתת הקשר והחלשת הרשות הפלשתינית. הוא לא היה מחרים את אבו מאזן, ונזהר הרבה יותר כלפי חמאס וצמיחתו".
סוף עידן ה"רביניזם"
בהיבט הפוליטי - גולדשמידט אומר שכבר אין "רביניזם" זה שנים, אין תפיסה של התיישבות וביטחון, מה שהיה הזרם המרכזי של העבודה - ומכאן הידרדרות המפלגה.
"רבין היה ממלכתי. אני לא חושב שהוא היה פוסל את נתניהו מראש, כפי שעשו ראשי האופוזיציה בעשור האחרון. בממשלת האחדות שהיתה עם שמיר, רבין היה שר הביטחון והיה נגד התרגיל המסריח של פרס. כשר ביטחון, וגם באופוזיציה, הוא היה תמיד ממלכתי - לא תוקפני אישית, בלי אמוציות ובלי מתקפות מכוערות. אני לא רואה אותו צווח כמו יאיר לפיד ואחרים בכיכר. בוודאי לא קורא למרי אזרחי כמו אהוד ברק ואחרים - זה היה מאוד זר לאופיו".
ואם הוא היה ראש הממשלה ב־7.10?
"הוא היה לוקח אחריות ומתפטר ברגע שהיה לו מחליף ראוי, או שהיה מתחבר לאופוזיציה ומנהל את המשבר. במצב כזה הוא היה שם בצד את הרפורמה המשפטית ואת כל שאר אירועי המחלוקת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו