לכבד את ערכי הזולת: גם החרדים נלחמים על ישראל

החרדי והחילוני פוחדים מאותו דבר: לאבד את מדינתם - כפי שהם מבינים אותה.

החרדי פוחד שהמדינה תכפה עליו עולם חילוני, שבו הבחירה האנושית מחליפה את הציות האלוהי, והוודאות הרוחנית מותקפת על ידי ספק אינסופי. בעיניו, הצבא אינו רק מסגרת צבאית אלא סמל לתרבות שמאיימת לפרק את עולמו, והישיבה היא חומת מגן על זהותו ועל נשמת האומה.

החילוני, לעומתו, פוחד מאותה כפייה, רק בכיוון ההפוך. הוא חושש שמדינה שמגדירה את עצמה יהודית תהפוך למדינת דת, שבה החירות תיעלם מאחורי חוקים הלכתיים. הוא אינו מסוגל להכיר במהותה הדתית של המדינה מפני שהוא רואה בה, בראש ובראשונה, דמוקרטיה ליברלית של יהודים - לא דמוקרטיה יהודית. הצבא, מבחינתו, הוא המקדש החילוני אשר בו נשמרת החירות, כשם שהתורה היא בעיני החרדי המקדש שבו נשמרת הקדושה.

כל צד נאחז במוסד שמגן על משמעות קיומו, אך שניהם שומרים, כל אחד בדרכו, על אותה מדינה. לכן הפער בין החרדי לחילוני הוא בין שתי דרכים לאחריות לאומית.

החרדי רואה בתורה את חומת המגן של העם היהודי, מקור קיומו הרוחני ויסוד ההצדקה לקיומה של המדינה. מבחינתו, אם ישראל חדלה להיות יהודית, אין משמעות לעצם קיומה, ויהודי יכול לחיות באמונה שלמה גם בכל מקום אחר.

החילוני רואה בצבא את אותו תפקיד עצמו, חומת המגן הפיזית שמאפשרת חיים, תרבות ויצירה. מבחינתו, אם היהדות חדלה להיות ישראלית, לא יהיה עוד טעם בהגנה עליה, וגם הוא יכול לדמיין חיים מחוצה לה.

שניהם מגינים, כל אחד בדרכו, על אותה מדינה יהודית שהכרזנו עליה במגילת העצמאות.

כדי לבנות גשר בין העולמות עלינו לאחד את העם באמצעות כבוד לערכי הזולת. החרדי לא ישנה את אמונתו בשל סנקציות, והחילוני לא ישנה את אורחותיו בשל חוקים דתיים

מלחמת חרבות ברזל חשפה עד כמה עמוקה ומורכבת התפיסה הישראלית של שליחות. בשעת סכנה, כאשר המדינה ניצבה מול איום קיומי, היו מי שהגיעו מכל קצות העולם, עזבו עבודה ומשפחה ואחזו בנשק כדי להגן על הארץ.

בעיניהם, זה היה מעשה ערכי, עמידה בחובה המוסרית להגן על ישראל תוך מסירות הנפש והגוף. אך באותה שעה ממש היו אחרים, רבים מהם חרדים, שהרבו בתפילה, בארגון תרומות, בעזרה למשפחות החיילים והנפגעים. גם הם האמינו באמת ובתמים כי מעשיהם - הם שיביאו את הניצחון, כי הכוח הרוחני שומר על ישראל לא פחות מן הכוח הצבאי.

שני המחנות הללו, שהחברה הישראלית רגילה לראותם כנפרדים, פעלו מתוך אותה תחושת שליחות, האמונה שכל אחד מהם נושא חלק מן האחריות לגורלה של המדינה. זה אחז ברובה וזה בספר, זה עמד במוצב וזה בבית הכנסת, ושניהם ביקשו דבר אחד בלבד: שישראל תישאר חיה, חופשית ואנושית.

כדי לבנות גשר בין שני העולמות הללו עלינו לאחד את העם באמצעות כבוד לערכיו של הזולת. החרדי לא ישנה את אמונתו בשל סנקציות, והחילוני לא ישנה את אורחות חייו בשל חוקים דתיים. תחושת הרדיפה בקרב החרדים ותחושת הניצול בקרב החילונים צריכות לפנות את מקומן לתחושת כבוד הדדי. כבוד לערך לימוד התורה ולקיום המצוות מצד אחד, והכרה בפלורליזם היהודי, "שבעים פנים לתורה", מצד אחר.

שירות צבאי בחובה ובקבע צריך להיות מתוגמל כראוי, לא רק כסמל לאזרחות אלא כבעל תמורה כלכלית הוגנת המכבדת את העומס, את האחריות ואת הסכנה. במקביל, על המדינה להבטיח לחרדים את אותן זכויות כלכליות ואזרחיות שמובטחות לכל אזרח אחר.

התמיכה הכלכלית בחרדים אינה ביטוי לניצול אלא לעקרון השוויון עצמו. מדינה המתגמלת את מגיניה בכבוד ומכבדת את לומדיה על תרומתם הרוחנית, מקיימת את עצמה כחברה שבה אחריות משותפת נולדת מאמון ולא מכפייה.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית