דור הניצחון: הם יודעים שיכולנו עוד, אבל בוחרים להסתכל על חצי הכוס המלאה

הרשו לי לנגב רגע את דמעות האושר על חזרת אחינו מתהומות עזה, הרשו לי גם לפזול מהדיבורים הגדולים של שועי עולם בכנסת או בשארם א־שייח' ולעשות הפסקה קלה מניתוחי הסכם הפסקת האש.

הגיעו אלי, במהלך השבוע האחרון, כמה מכתבים של מפקדים לחייליהם, והתמלאתי אופטימיות.

כשמדברים על דור הניצחון, הם המובילים שלו. הם אלה שהובילו את מיטב בנינו ובני זוגנו בשדה הקרב, והם אלה שמדברים אליהם ודרכם גם אלינו. הם לא מדברים בסיסמאות של ניצחון מוחלט, אבל גם לא רואי שחורות על הפסד או החמצה. מתוך האבק והזיעה הם מאוזנים ומלאי אמונה ותקווה. כדאי שנקרא אותם ונקשיב להם.

הבכיר שבהם הוא תא"ל ברק חירם, כיום מפקד אוגדת עזה, שלחם ביום השחור בבארי ולאחר מכן המשיך בלחימה בתוככי הרצועה. "העומס, הכאב, התהפוכות קורעות הלב והנשמה היו נחלתנו לאורך 734 ימים, עד כי כעת תחושת הניצחון שלנו משונה ובלתי נתפסת. לא שמחת הניצחון ולא תוגת אבל בליבנו - כובד המשא, האחריות וההבנה ההיסטוריים הם שמחלחלים בנו כעת ומביאים אותנו לדומיית מנצחים".

אל"ם ע' , מח"ט הקומנדו, כתב לחייליו על בניית האמון בין הצבא לציבור. אחרי שנתיים של לחימה הוא לא מבקש מחיאות כפיים או תודה, אלא עושה חשבון נפש: "בשנתיים האחרונות בנינו מחדש את אמונו של העם בנו, בלוחמי צה"ל ובמפקדיו, אמונו של העם ואהבתו. על אמון זה מושתתת שבועתנו להגן על המדינה. מאמון זה נובעת אחריותנו, המפקדים, להוביל אתכם הלוחמים אל הקרב. בנחישות שאין דומה לה, באמונה בצדקת הדרך ובידיעה שאנו יוצאים למלחמה שאין צודקת ממנה - התנערנו מעפר וקמנו, לבשנו את אפודי הקרב ויצאנו למסע המלחמה.

"ואולם, לא די היה בכך שנלמד להאמין מחדש בעצמנו. היה עלינו לשקם ולבנות מחדש את אמון העם בנו".

וכך, בשילוב פסוקי תנ"ך עם שורות של דידי מנוסי ונעמי שמר, שוזרים המפקדים הללו את הישראליות והיהדות בהתגלמותה הטובה והטהורה.

גם דרגי הביניים, סגני־האלופים שהובילו את הגדודים והסיירות ולא ראו את המשפחה בשנתיים האחרונות, מדברים באותה שפה. אין אופוריה, יש מציאות, יש ערכים והבנה של מורכבות הסיטואציה שבה אנו נמצאים, ויש הרבה רוח ונחישות.

תקראו לדוגמה את דבריו של מפקד סיירת גבעתי, סא"ל שמואל בטיט: "גם אחרי הניצחון עלינו לזכור את דברי קהלת 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים... עת למלחמה ועת לשלום'. לכו הביתה בראש מורם, בגאווה ובענווה. כתבתם, ועודנו כותבים, פרק מפואר בהיסטוריה של עם ישראל".

סא"ל דניאל אלה היה מפקד גדוד 52 בחטיבה 401 של השריון ונפצע בלחימה ברפיח, הוא החלים, חזר לצבא וכתב לחייליו: "המאבק הממושך נשא פרי רק בשל התמדתכם שנבעה מאמונה גדולה בצדקת הדרך, שמדינת ישראל הוא טוב שצריך להופיע בגדול, והאויב הוא רוע שיש להשמיד ולכלות עד תום. אמנם לא תמה דרכנו, אך זהו ציון דרך משמעותי אשר ייטע בנו כוחות גדולים הרבה יותר לאתגרים הבאים".

אין נאיביות בקרב המפקדים. הם, שמסתכלים ללוחמים ולתומכי הלחימה בלבן של העיניים, שאחראים על חייהם של אותם נערים שבגרו, שמכירים מקרוב את מחיר המלחמה, שמסכנים את חייהם ואת חיי משפחותיהם יום־יום, הם יודעים היטב שיכולנו עוד. הם יודעים שהיינו מסוגלים למוטט לגמרי את שלטון חמאס ולכסח לו את הצורה אפילו יותר. אבל הם בוחרים להסתכל על חצי הכוס המלאה.

ומהמקום של התקווה, של האהבה והאמון, אני קוראת להם לא לשתוק. לא להניח לנו להתמכר שוב לשקט ולנורמליות המפתה, לא להרשות לנו לשקוע שוב בקונספציות. להתריע, לזעוק, לעמוד על המשמר לא רק עם כדור בקנה, אלא גם בתודעה.