ידענו נקודות זמן גרועות יותר ממצבנו הנוכחי

דווקא בשבוע האפל הזה בזירה הבינלאומית, מול תחושה של חנק עולמי, כדאי לתת לעצמנו דין וחשבון קר, שיניב תוצאות מפתיעות. כי אם משווים את מצבנו לעבר, לסביבה הגיאוגרפית ולאירופה הקלאסית, וגם בוחנים את המגמות לעתיד, מקבלים תמונה מפתיעה - תמונה של אופטימיות גדולה.

נכון, יש סיבות טובות לתחושת המועקה והמלכוד, אבל זו טמונה בייחוד במה שמתרחש בתוכנו, בפוליטיקה, במשבר המנהיגות, בחציית קווים אדומים בוויכוח הפנימי - לא בנתונים האובייקטיביים שאינם משקרים.

למשל, דווקא בשבוע ההכרזות באו"ם, האיומים בחרמות, אמברגו וביטול הסכמי סחר, רצוי להזכיר נשכחות, לגבי תוצאות הנבזות הצרפתית והבריטית. שלושה ימים לפני מלחמת ששת הימים הטילה צרפת של שארל דה גול אמברגו נשק על ישראל.

זה קרה קודם ל"כיבוש" יש"ע ואל מול איומי הפלישה של מדינות ערב לישראל המזערית. צרפת הותירה את המדינה היהודית החדשה ללא מקור של נשק ותחמושת, מפירה ברית וקורעת חוזים חתומים. בנובמבר 1967, כמה חודשים אחר כך, חשף הנשיא דה גול בנאום שנשא את המניעים הציניים והאנטישמיים שלו.

הוא כינה את היהודים "בטוחים בעצמם, שתלטנים ואליטיסטים", מי ש"יהפכו את התקווה של 'לשנה הבאה בירושלים' לאמביציה בוערת של כיבוש". למעשה, הוא אפילו ייחס את הסכסוכים במזרח התיכון לעצם קיומה של מדינה יהודית בכל גבולות שהם.

גם הבריטים בגדו בנו שוב באותן שנים, כפי שבגדו בימי המנדט. הם ביטלו את העסקה הגדולה למכירת טנקי צ'יפטיין לצה"ל, פרויקט שפותח מאז 1966 יחד עם גורמים ישראליים. מהבוגדנות הזו יצא לנו רק טוב - את המטוסים הצרפתיים החלפנו באמריקניים, ולימים הברחנו ארצה את הספינות שנבנו ונרכשו על ידינו בשרבורג.

הבגידה הבריטית גרמה להשקת פרויקט טנק המרכבה, שמבסס את הביטחון והעצמאות שלנו, כאשר האמברגו האירופי המשותף דחף לפיתוח תעשייה ביטחונית ישראלית אדירה. בראיון חג הסביר מנכ"ל אלביט, בצלאל מכליס, כי ישנן מערכות ישראליות שמדינות המערב פשוט תלויות בהן, ללא תחליף.

את הנשק והידידות הצרפתיים־בריטיים החליפו נשק וידידות אמריקניים, אם כי מרכיבים ביטחוניים מרכזיים עברו לייצור עצמי ולימים הוזנחו ונוונו במסגרת חזיונות שלום השווא. ואפרופו אופטימיות, מול הצביעות וההפקרה האירופיות בולטת הברית שהעמיקה עם הממשל האמריקני והגיעה לשותפות הבנויה על תפיסת עולם וערכים משותפים.

ישראל ניצבת כיום בחזית של מחנה גלובלי רחב היקף, המתחיל בוושינגטון הרפובליקנית, חולף דרך ציבורים גדולים באנגליה ובמרבית אירופה, בואכה ארגנטינה ומדינות נוספות. הדגל וההתמודדות הישראליים מספקים השראה למחנה ששואף להתנער מהטירוף האסלאמו-פרוגרסיבי הגלובלי. לכן אין סיבה להתייאש וחייבים להמשיך לעמוד על שלנו. הם מחרימים, אנחנו מתחזקים.

הנס הכלכלי

לעניין הנתונים האובייקטיביים, אי אפשר בלי המובן מאליו - השינוי הדרמטי במעמד הביטחוני שלנו בשנתיים האחרונות. רק לזכור מי ומה עוד היו עימנו במלוא כוחם ימים אחדים לפני ראש השנה שעבר. מחסן נסראללה וחיזבאללה, דרך האיראנים ועד ציר החנק שכלל את שלטון אסד.

אבל, קחו גם את הנתונים הכלכליים וקבלו פרופורציה. סיכום השנה בעיתון "גלובס" חשף שבשנה האחרונה עקפה הבורסה המקומית את מדד הדגל של וול־סטריט; תיק הנכסים של הציבור גדל משמעותית; השקל התחזק דרמטית לעומת הדולר ב־12.71%.

ישראל ניצבת כיום בחזית מחנה גלובלי רחב היקף, המתחיל בוושינגטון הרפובליקנית, דרך אירופה, בואכה ארגנטינה ומדינות נוספות. הדגל הישראלי מספק השראה למחנה ששואף להתנער מהטירוף האסלאמו-פרוגרסיבי

יחס החוב־תוצר אמנם טיפס אחרי שנתיים של הוצאות מלחמה, אבל מצבנו עדיין מצוין יחסית לעולם - 70% לעומת ממוצע של 109% חוב במדינות המפותחות. ברור שלא הכל דבש - יוקר המחיה המאמיר, המיסוי הלא סביר, שלא לדבר על המשך מימון החברה החרדית, שחלקים גדולים ממנה מתעקשים שלא לשאת בכל נטל. אבל המצב הכלכלי, בהתחשב באורך המלחמה, כמעט ניסי.

פתיחת העיניים

תחושת הביטחון והאופטימיות של מרביתנו, בראש השנה היהודי שחל ב־2023, הייתה טובה בהרבה מזו של העת הנוכחית. שלא לדבר על ראש השנה שחל בספטמבר 1993 - תקופת הסכמי אוסלו, או ב־2005 - אחרי ה"התנתקות".

היו אלו תקופות של זהרורי שלום, הבטחות לאחווה וקץ המלחמות. אבל בכל נקודות הזמן הללו, וברבות אחרות, מצבנו האמיתי היה גרוע בהרבה ממצבנו הנוכחי. כי אז התעלמנו מהמציאות וסיפרנו לעצמנו סיפור כוזב, רק כדי להתעורר ביקיצות אכזריות.

חייבים לזכור שהעיוורון וההונאה העצמית גרועים בהרבה מהמבט הנכוח למציאות, מאתגר ככל שיהיה. ולכן מעודד לדעת שמרבית הישראלים מבינים כיום היכן אנחנו נמצאים ולמה חותרים השכנים שלנו. יש בכך פוטנציאל לשמור עלינו מפני מהלכי התאבדות לאומיים נוספים, נוסח הכניעה לחמאס או "חזון שתי המדינות".

חשוב ומעודד גם לגלות שקשה יותר לבלבל את הציבור במסעות השפעה שקריים, מסוג אלו שגרמו לנו לבצע מהלכים פטאליים בעבר. למשל, מסע הדה־לגיטימציה של השלטון והקריאות לסרבנות ומרד, שנכשל לחלוטין.

למרות סכומי עתק שמושקעים בו, למרות התגייסות גדודי לשעברים שאיבדו כל דרך, למרות השימוש הציני בחלק ממשפחות החטופים - הציבור הרחב לא נשבר. נתוני ההתייצבות של המילואימניקים בעזה מוכיחים מה מבין הרוב - אסור להיכנע להונאות עצמיות נוספות.

כישלון הקמפיינים האובדניים נובע גם מהתכווצות כוח האליטות הישנות ואמצעי התקשורת המסורתיים. אמצעי תקשורת חדשים, ערוצים ורשתות חברתיות, קיבלו כוח והם משפיעים לכיוון שונה בתכלית. כך, הציבור צורך אינפורמציה ותפיסות שפעם לא הגיעו אליו כלל ונתון פחות למניפולציה. זו גם סיבה טובה להניח שלא ננסה לבצע שוב מעשי התאבדות לאומית.

חזון העתיד

ולא פחות חשוב - הילדים. בציבור הדתי-לאומי, מסורתי וגם חילוני, הם מקור האופטימיות המרכזי שלנו, בתקווה שגם ילדי החרדים יצטרפו לחברה - לשירות ולעבודה. נתוני הילודה בארץ חוצים כל מדד עולמי, עומדים על כ־3.1 ילדים למשפחה. הנתון הגבוה מאפיין את כל המגזרים היהודיים, פחות ופחות את הערביים.

כדי לשמר חברה נדרשים 2.1 ילדים למשפחה, אבל מרבית החברות בעולם לא עומדות בכך ונכחדות. הממוצע האירופי עומד על כ־1.5 ילדים, במדינות כמו איטליה וספרד פחות. האירופאים נעלמים, לצד הכיבוש האסלאמי הגובר אצל חלקם. אם אירופה לא תשנה בחדות את דרכה, היא תשקע לעולם אחר לחלוטין.

לילודה צריך להוסיף את פוטנציאל העלייה האדיר, הטמון דווקא בגל האנטישמיות שסוחף מדינות מערביות רבות. עד כדי פוטנציאל להוספת מיליון יהודים בארץ בטווח הנראה לעין, אם רק נפעל נכון.

ואגב, תפיחת האוכלוסייה משפיעה גם כלכלית. למשל, היא מאפשרת להתמודד בקלות עם יחס החוב־תוצר של המשק, כי ברור שדורות העתיד יוכלו לפרוע את חובות הדורות הנוכחיים, מה שלא צפוי להתרחש באירופה המתכווצת.

מעל הכל, חזרנו במידה רבה להבנה לאומית מכוננת, שפשוט אין לנו ברירה. זו ההבנה שהובילה אותנו מאז ראשית הציונות לחולל את הנס הישראלי.