דווקא מי שבנו את המדינה נותרים מאחור כשהם זקוקים לעזרה

ראש השנה הוא חג של התחדשות ותקווה, זמן שבו משפחות מתכנסות סביב שולחן חגיגי כדי לציין את השנה החדשה. אך עבור מאות אלפי אזרחים ותיקים בישראל, החג מעצים את הקושי, וההכנות לארוחת החג הופכות לנטל כלכלי כבד.

מאז תחילת המלחמה, מצבם הכלכלי של האזרחים הוותיקים הלך והידרדר בעקבות עלייה חדה ביוקר המחיה ושחיקת קצבאות הזקנה. מחירי המזון בישראל עלו ביותר מ־30% בחמש השנים האחרונות, ורמתם היא מהגבוהות באירופה.

שרה בת ה־76 מחיפה מתכוננת לראש השנה בחרדה. השנה, לראשונה זה עשורים, היא תמצא את עצמה בוחרת בין מרכיבי הארוחה החגיגית. "אני לא יכולה יותר לקנות גם דבש וגם דגים", היא אומרת בקול צרוד. "קצבת הזקנה של 2,000 שקל פשוט לא מספיקה עוד, אפילו למצרכי היסוד".

היא לא היחידה שמתמודדת עם החלטות בלתי אפשריות. בעוד תשומת הלב הציבורית מופנית כבר שנתיים לחזיתות הלחימה, מאות אלפי אזרחים ותיקים נותרו מאחור. אחד מכל שמונה אזרחים ותיקים חי בעוני מוחלט, וגם מי שנמצאים מעט מעל לקו העוני נאלצים לקבל החלטות מכאיבות, כמו אם לקנות תרופה או פרי.

דווקא מי שבנו את המדינה נותרים מאחור כשהם זקוקים לעזרה. המספרים מדברים בעד עצמם. הרוב המכריע של האזרחים הוותיקים מקבלים קצבת זקנה בסיסית של כ־2,000 שקלים לחודש. מי שחסך לפנסיה מסתדר, אבל ליותר ממחצית מהאזרחים הוותיקים בישראל אין חיסכון פנסיוני, ממגוון סיבות, שהמרכזית שבהן היא שעד שנת 2008 לא היתה חובה על המעסיקים להפריש כספים לפנסיה.

למי שאין פנסיה או שהפנסיה שלהם נמוכה, המדינה מציעה "קצבת השלמת הכנסה" שמגיעה לכ־4,000 שקלים, אך רק לאחר שעוברים מסלול השפלה ביורוקרטי מורכב. המדינה בודקת לא רק הכנסות, אלא גם נכסים, רכוש ואפילו את שווי הרכב. רבים מסרבים להשפיל את עצמם, ואחרים אובדים בסבך הדרישות והקריטריונים.

במהלך החגים, אנו עדים לעבודת קודש של עמותות וארגוני חסד, שמתגייסים לסייע לאזרחים ותיקים להעמיד ארוחת חג ראויה. תמיכה זו מרגשת וחשובה, אך היא גם חושפת את הכשל העמוק של המדינה. האחריות לרווחת האזרחים הוותיקים לא יכולה ליפול רק על כתפי עמותות ופילנתרופיה. זוהי אחריות ישירה של הממשלה, ושלנו כחברה, לדאוג שמי שבנו את המדינה יוכלו לחיות בכבוד גם אחרי שנות עבודה ארוכות.

אז איך אפשר לתקן את המצב? במקום להתחבא מאחורי תירוצים תקציביים, הגיע הזמן לפתרון אמיתי. אחד הפתרונות הוא לאמץ מודל של הכנסה מינימלית של 5,860 שקלים לחודש עבור כל אזרח ותיק שאין לו הכנסות אחרות מפנסיה או מהון. זהו סכום השקול לשכר מינימום נטו, ומטרתו להבטיח חיים בכבוד.

עלות הפתרון נאמדת בכ־2.2 מיליארד שקלים בשנה - מחיר זעום עבור החזרת הכבוד והביטחון הכלכלי למי שהקדישו את חייהם לבניית החברה הישראלית. לא יכול להיות שאומת ההייטק תשכח את אלו שסללו את הדרך.

מי שחי בישראל של 2025 צריך לזכור: מה שקורה היום לאזרחים הוותיקים יכול לקרות מחר גם לכם. זו לא "בעיה שלהם", זו בעיה שלנו, של כל החברה. והתיקון שלה הוא גם האחריות שלנו.

עו"ד טלי ניר היא מנכ"לית עמותת 121