מעניין כמה דוקטורנטים לפסיכולוגיה רכונים ברגעים אלה ממש על מחקריהם, ומנסים לנתח מה קרה לנפש החברה הישראלית מהטבח ועד היום. אפשר לדמיין את הגרף, שמתחיל מדיכאון עמוק, זעם, זעזוע, הכחשה וכאב עצום, מטפס עם כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה, נופל בכל פעם שנופלים חיילים או נהרגים חטופים, עולה כשהם משוחררים, בין אם במבצע (עלייה גדולה) ובין אם בעסקה (עלייה מתונה יותר). הגרף נוסק במבצע הביפרים, בחיסול נסראללה, במבצע עם כלביא.
אבל אם ניקח צעד אחורה, נציץ מעל לכתפו של החוקר הנמרץ ונתבונן במאקרו של הגרף, נראה ירידה מתונה ותמידית, מנוקדת בשיאים. אנחנו בוודאי לא בתהומות של 7.10, רחוקים משם, אבל רחוקים באותה מידה מהשיאים שאליהם הגענו במלחמה ארוכה זו.
בניתוח הגרף ינסה הדוקטורנט הצעיר להסביר את המגמה שלו. הוא יאמר בוודאי - השחיקה, האבדות הרבות, החטופים שחלקם עודם שם, העומס על העורף ובייחוד על חיילי המילואים, נוסף על סף הריגוש שנשחק גם הוא, יכולים להסביר את הירידה ההדרגתית.
החוקר הכן שלנו יידע גם להצביע על אחראי נוסף לדכדוך הכללי, שעומד בניגוד לניצחונות המזהירים הנרשמים בכל הגזרות: התקשורת. אני נוטה להסכים איתו.
קחו למשל את גלגלצ: משלב מוקדם מאוד במלחמה ועד היום אנו שומעים את המנטרה "לא מתרגלים עד שכולם חוזרים". אין ספק שהיא נכונה. אתם יודעים איזו עוד מנטרה נכונה? "לא עוצרים עד שחמאס נקברים" (אולי לא הקופי הכי מהודק, אבל הרעיון ברור). או כמו שאומרים בקובה: hasta la Victoria – siempre, כלומר "עד לניצחון - תמיד". ובכלל, המילה הזאת "ניצחון", שהיתה נוכחת בתחילת המלחמה כיעד לגיטימי, נעדרת לחלוטין מהשיח שאת גבולותיו מכתיבה התקשורת.
ההתמקדות במה שקשה, בחוסר, בעקב אכילס שלנו, מחלחל למצב הרוח הלאומי ומחליש אותנו, הן פנימה והן החוצה, אל מול האויבים שלנו. מבחינת גלגלצ אפשר להתרגל להכל, חוץ מלעובדה שהחטופים לא בבית. אפשר להשלים עם המשך קיום חמאס, עם נפילת לוחמים, עם חוסר צדק, עם קיום הרוע, עם שחרור מחבלי נוח'בה, עם המשך האיום הקיומי על ישראל - אפשר להשלים עם הכל כל עוד החטופים בבית. ההנחה הזאת מונחת כאקסיומה ולכן לא ניתנת לערעור. דילגנו על הדיון. לפיכך, על פי האקסיומה הזאת יש לנו סולם ערכים שמכתיב את יעדי המלחמה וסדר חשיבותם. באמת? מי החליט?
אין כמעט דבר שאני רוצה יותר מלראות את שורדי השבי מחובקים על ידי יקיריהם. אבל יש מחיר עצום להצבתם כיעד יחיד שאין בלתו, מחיר שרבים אינם מוכנים לשלם
שחלילה לא אובן לא נכון: אין כמעט דבר שאני רוצה יותר מלראות את שורדי השבי מחובקים על ידי בני משפחותיהם. הם בתפילותיי ובסיוטיי. אבל יש מחיר עצום להצבתם כיעד יחיד שאין בלתו, מחיר שרבים אינם מוכנים לשלם.
דוגמה נוספת: מייד אחרי ניסיון החיסול בדוחא, כשעוד היינו אופטימיים בנוגע לתוצאותיו, עלו בזה אחר זה פרשנים תבוסתנים והסבירו לנו למה חיסול ראשי חמאס בקטאר הוא אסון. הם נכחו כמעט בכל הערוצים וזימרו אותן זמירות של מורך לב ו"מה יאמרו בגויים". דוגמאות אלה ונוספות מראות שבעוד דור הניצחון באמת שואף לניצחון בראש מורם, התקשורת מזנבת מאחור. הגיע הזמן שגם היא תעדכן גרסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו