"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

געגועיי ל-8.10: הגיע הזמן שהתקשורת תעדכן גרסה

התקשורת הישראלית לא מרימה את הרוח הלאומית למרות ההישגים • "לא מתרגלים עד שכולם חוזרים" מול "לא עוצרים עד שחמאס נקברים" • המילה "ניצחון" נעלמה מהשיח

,עודכן
0השמעה
מיקרופונים של כלי התקשורת, צילום: אורן בן חקון

מעניין כמה דוקטורנטים לפסיכולוגיה רכונים ברגעים אלה ממש על מחקריהם, ומנסים לנתח מה קרה לנפש החברה הישראלית מהטבח ועד היום. אפשר לדמיין את הגרף, שמתחיל מדיכאון עמוק, זעם, זעזוע, הכחשה וכאב עצום, מטפס עם כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה, נופל בכל פעם שנופלים חיילים או נהרגים חטופים, עולה כשהם משוחררים, בין אם במבצע (עלייה גדולה) ובין אם בעסקה (עלייה מתונה יותר). הגרף נוסק במבצע הביפרים, בחיסול נסראללה, במבצע עם כלביא.

אבל אם ניקח צעד אחורה, נציץ מעל לכתפו של החוקר הנמרץ ונתבונן במאקרו של הגרף, נראה ירידה מתונה ותמידית, מנוקדת בשיאים. אנחנו בוודאי לא בתהומות של 7.10, רחוקים משם, אבל רחוקים באותה מידה מהשיאים שאליהם הגענו במלחמה ארוכה זו.

בניתוח הגרף ינסה הדוקטורנט הצעיר להסביר את המגמה שלו. הוא יאמר בוודאי - השחיקה, האבדות הרבות, החטופים שחלקם עודם שם, העומס על העורף ובייחוד על חיילי המילואים, נוסף על סף הריגוש שנשחק גם הוא, יכולים להסביר את הירידה ההדרגתית.

החוקר הכן שלנו יידע גם להצביע על אחראי נוסף לדכדוך הכללי, שעומד בניגוד לניצחונות המזהירים הנרשמים בכל הגזרות:התקשורת. אני נוטה להסכים איתו.

קחו למשל את גלגלצ: משלב מוקדם מאוד במלחמה ועד היום אנו שומעים את המנטרה "לא מתרגלים עד שכולם חוזרים". אין ספק שהיא נכונה. אתם יודעים איזו עוד מנטרה נכונה? "לא עוצרים עד שחמאס נקברים" (אולי לא הקופי הכי מהודק, אבל הרעיון ברור). או כמו שאומרים בקובה: hasta la Victoria – siempre, כלומר "עד לניצחון - תמיד". ובכלל, המילה הזאת "ניצחון", שהיתה נוכחת בתחילת המלחמה כיעד לגיטימי, נעדרת לחלוטין מהשיח שאת גבולותיו מכתיבה התקשורת.

ההתמקדות במה שקשה, בחוסר, בעקב אכילס שלנו, מחלחל למצב הרוח הלאומי ומחליש אותנו, הן פנימה והן החוצה, אל מול האויבים שלנו. מבחינת גלגלצ אפשר להתרגל להכל, חוץ מלעובדה שהחטופים לא בבית. אפשר להשלים עם המשך קיום חמאס, עם נפילת לוחמים, עם חוסר צדק, עם קיום הרוע, עם שחרור מחבלי נוח'בה, עם המשך האיום הקיומי על ישראל - אפשר להשלים עם הכל כל עוד החטופים בבית. ההנחה הזאת מונחת כאקסיומה ולכן לא ניתנת לערעור. דילגנו על הדיון. לפיכך, על פי האקסיומה הזאת יש לנו סולם ערכים שמכתיב את יעדי המלחמה וסדר חשיבותם. באמת? מי החליט?

אין כמעט דבר שאני רוצה יותר מלראות את שורדי השבי מחובקים על ידי יקיריהם. אבל יש מחיר עצום להצבתם כיעד יחיד שאין בלתו, מחיר שרבים אינם מוכנים לשלם

שחלילה לא אובן לא נכון: אין כמעט דבר שאני רוצה יותר מלראות את שורדי השבי מחובקים על ידי בני משפחותיהם. הם בתפילותיי ובסיוטיי. אבל יש מחיר עצום להצבתם כיעד יחיד שאין בלתו, מחיר שרבים אינם מוכנים לשלם.

דוגמה נוספת: מייד אחרי ניסיון החיסול בדוחא, כשעוד היינו אופטימיים בנוגע לתוצאותיו, עלו בזה אחר זה פרשנים תבוסתנים והסבירו לנו למה חיסול ראשי חמאס בקטאר הוא אסון. הם נכחו כמעט בכל הערוצים וזימרו אותן זמירות של מורך לב ו"מה יאמרו בגויים". דוגמאות אלה ונוספות מראות שבעוד דור הניצחון באמת שואף לניצחון בראש מורם, התקשורת מזנבת מאחור. הגיע הזמן שגם היא תעדכן גרסה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קרני אלדד

עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.

כדאילהכיר